מיילי סיירוס מציגה: אישה חזקה ועצמאית?

בזמן האחרון בכל מקום אליו תפנו את מבטכם תוכלו לראות את מיילי סיירוס; מוציאה לשון, כורעת ללידה, מתכופפת, צועקת, "בועטת". כמו כל כוכבות פעם-הייתי-נסיכה-עם-שיער-ארוך-וגולש-עכשיו-חימצנתי-אני-מורדת רבות אחרות, אל מול עיני המצלמות הופכת מיילי מילדת דיסני לכוכבת פופ. התגובות נעות מ'איכסוש' ל'שיואו איזה מגניב', אבל דבר אחד אפשר להגיד- פשוט אי אפשר להתעלם מהמהפך שהיא עברה.

הקליפ האחרון שהוציאה סיירוס, “We Can’t Stop”, חנך את המעבר שלה מעולם הילדים לעולם המבוגרים ובן לילה הפך ללהיט אינטרנטי; שוטים מזוויות שונות של תנוחות שלא הגיעו עדיין לקאמה-סוטרה, מלתחה מגיל חודשיים ותקריבים של הלשון של מיילי (מתוקה את בסוף תבלעי זבוב) זכו לעשרות מיליוני צפיות תוך שעות אחדות. בחודש שעבר בטקס פרסי הווידיאו-קליפים של MTV ההופעה הבלתי נשכחת של סיירוס הייתה המדוברת ביותר. בתחילה היא ביצעה את הלהיט האחרון שלה “We Can’t Stop” ולאחר מכן הצטרפה לרובין ת'יק כאשר שניהם פיזזו יחדיו לצלילי השיר “Blurred Lines”, הלהיט החדש של ת'יק, פורנוגרפיה בצורתו הויזואלית (ראו גרסה לא מצונזרת) ואונס קבוצתי בצורתו הורבלית (ראו ליריקה):

"אם את לא מצליחה לשמוע את מה שאני מנסה לומר, אם את לא מצליחה לקרוא מאותו הדף, אולי אני נעשה חירש, אולי אני נהפך עיוור […] אוקיי עכשיו הוא היה קרוב, ניסה לביית אותך. אבל את חיה, בייבי זה בטבע שלך […] וזה למה אני הולך לקחת ילדה טובה. אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה. את ילדה טובה […] אני שונא את הגבולות המטושטשים האלה. אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה"

באנגלית זה יותר רומנטי.

מיילי סיירוס, טקס פרסי אמ טי וי 2013

מיילי סיירוס מציגה: אישה חזקה ועצמאית? (צילום: Getty Images, מתוך מאקו)

אז אני יודעת, סקס מוכר, ועל כל טוסיק שהיא מצמידה כנגד מישהו היא מרוויחה כמה מיליוני דולרים. סבבה, הבנתי, אנחנו לא חיים בעולם מושלם. אבל זה הייצוג של מיניות נשית? זה באמת מה שסקסי בתרבות שלנו?

התרבות המערבית יצרה שני דימויים של נשים; ילדה טובה או אישה רעה. בעולם פוסט-פמיניסטי להיות הילדה הטובה זה כבר קצת מיושן. האישה הרעה לעומת זאת, זה הדבר החדש. מיילי סיירוס התחילה כילדה טובה, עכשיו היא בחרה בלהיות האישה הרעה. זה מה שמדונה התחילה בשנות ה-80 וה-90, מה שכל כוכבות הפופ הנוכחיות כמו ריהאנה, ליידי גאגא, ביונסה, ניקי מינאג' ועוד רבות וטובות ממשיכות.

מדונה היא בהחלט הרפורמטורית הגדולה של עולם הפופ בתחום הזה. היא קו פרשת המים שהפכה את המיניות הנשית המוחצנת ללגיטימית; בטוחה ומלאה בעצמה, מפגינה כוח וישירות, מדונה הביאה את מודל הפאם-פאטאל אל המסכים ושינתה את תרבות הפופ מיסודה. אך כל תנועה מהפכנית הופכת לשמרנית ביום מן הימים, ואני רוצה להכריז על היום כאותו היום.

מיילי סיירוס היא דוגמא לאיך באמתלה של מיניות נשית משוחררת מצליחים אנשי השיווק, הגברים שעומדים מאחוריה, פשוטו כמשמעו, ליצור ייצוג נשי של אישה מוחלשת ומוכפפת, פשוטו כמשמעו. אותם היפר-מיניות, מוחצנות ופישוק רגליים הם כבר לא תוצר של מודל חתרני, אלא מודל שמרני שמשעתק את הרעיון לפיו מיניות נשית זה תתכופפי כי ככה עושים את זה. הייתי שמחה אם בתרבות הפופ המערבית, שבה כבר יש לא מעט ייצוגים של נשים חזקות, מקור הכוח שלהן לא ינבע בהכרח מפסבדו-נשיות שנכפתה עליהן על ידי הגברים שמנהלים אותן.

מיילי סיירוס, טקס פרסי אמ טי וי 2013

אז נגיד ככה ילדות וילדים, לא (צילום: Getty Images, מתוך מאקו)

מודעות פרסומת

'הרווק': מחפשים אהבה, גרסת אמבטיית הבוץ

"את רוצה אותו?", שאל דודו בעיניים בורקות את אחת המתמודדות בעת שהוא מעניק לה את הורד המזכה אותה במעבר לשלב הבא. "אתה רוצה לתת לי אותו?" היא עונה ברכות מתפרצת, וחלחלה מרעידה את גופי. כל המתמודדות עומדות נרגשות בשורה, מחכות שיוענק לכן הורד-פאלוס-האהבה-של-דודו שהן חשקו בו כה רבות. "התגעגעת לפינוקים שלי?" אבא דודו שואל מתמודדת אחרת ומעניק לה את אותו הורד, מושא כמיהתה, ובי הולך ומתגבר אינסטינקט הקאה בלתי נשלט.

חמש דקות של צפייה בתוכנית 'הרווק'; זה כל מה שנדרש עד שהגעתי להבנה שאני צריכה לכבות את מסך הטלוויזיה, ומיד. את ארבעת הדקות הראשונות ביליתי פעורת פה, את הדקה האחרונה העברתי עם מבט אדיש מהול בכעס מוכר מזה זמן. "זה לא מה שהתכוונתי אליו כשאמרתי בידור" רציתי לצעוק לעבר מפיקי התוכנית. אלה מצדם המשיכו בעניינם והגישו לי באריזה אסתטית ריקבון מוחי טהור. אך לא על התאים האפורים שאיבדתי במהלך חמש הדקות הראשונות והאחרונות של הצפייה שלי בתוכנית אני רוצה לדבר, אלא דווקא על הפורמט שלה ומה הוא מייצג ומייצר בעיני. אז נא להדק חגורות, הנה אנחנו מתחילים.

תחילה, ראוי לציין, אני לא מעוניינת להפנות את הטענות שלי הן כלפי המשתתפות בתוכנית, הן כלפי דודו אהרון; אלה הם רק בורג קטן במערכת גדולה, רקובה ומעוותת מיסודה, אשר עושה בהם ובכולנו שימוש ציני בלבד. מעבר לכך, אני גם לא רוצה להטיח האשמות בנוגע לרמה של התוכנית; למרות שעל זו לא הייתי מעניקה ממילא מחמאות רבות, היא בכל זאת לא העניין בעיניי. מה שהוא כן העניין, זה המסר שהתוכנית מעבירה לצופייה.

בתוכנית גבר אחד (הלא הוא הרווק) ונשים רבות (הלא הן המתחרות על ליבו). אי הסימטריה המגדרית הזו משעתקת תודעה פטריארכלית; תודעה לפיה המבנה החברתי הטבעי הוא כזה בו הגבר במרכז כאשר כל הקשרים הבין אישיים בין הנשים מתווכים דרכו. בתוכנית, דודו אהרון הוא החוט היחיד המקשר בין הנשים לבין עצמם; עליו השיחות, הדיונים, הוויכוחים, הוא מהות הקשר שלהן. אך יותר משהוא קושר אותן זו לזו, הוא זה המהווה חוצץ ביניהן; ריבים, סכסוכים ותככים אין ספור, זאת ועוד כחלק מהמלחמה על ה"אחד" (אנחנו, מצדנו, רבות).

כך מצליחים יוצרי התוכנית להציג תמונת מציאות מעוותת בה העולם הוא מעין אמבטיית בוץ עצומה בה כולנו נחלמות זו בזו, תוך שימוש בוטה במיניות שלנו, על מנת להשיג את זכר האלפא שיגאל אותנו מייסורינו, ייבחר בנו, יפרה אותנו. במאבק למציאת כל אחת ואחת את הדודו שלה, כל האמצעים כשרים: חשיפת שיניים, חידוד ציפורניים ויאללה- קאט פייט המוני.

מונולוגים מהשחלה תמונה 2

במשך כל ההיסטוריה האנושית, בצל הפטריארכיה ותחת שלטון ההגמוניה הגברית, היחסים הבין אישיים של נשים בינן לבין עצמן זכו להתעלמות ודחיקה אל מחוץ לתודעה. היחסים הסבוכים ומלאי העומק של אם ובתה, הקשר האמיץ הנקשר בין אחיות, החברות הנרקמת בין שתי זרות ואף היחסים האינטימיים בין שתי נשים המצאו זו את זו, כל אלה הורחקו מעינינו והפכו אותנו למופרדות זו מזו ועל כן גם כנמשלות ביתר קלות. בנאום 'כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון' אמרה אודרי לורד, סופרת ומשוררת פמיניסטית לסבית שחורה:

בשביל נשים, הצורך והתשוקה להזין אחת את השנייה אינו פתולוגי אלא גואל, ורעיון זה קיים בתוך הידיעה שכוחנו האמיתי מתגלה מחדש. זהו הקשר האמיתי שהעולם הפטריארכלי כל כך ירא ממנו.

הקשרים הבין-אישיים, החבריים, בין נשים לבין עצמן, הם מן האבידות הקשות שנכפו על נשים במהלך ההיסטוריה. עם זאת, אלו גם מן האמצעים החזקים והחשובים בהן נשים יכולות לפעול על מנת לנכס לעצמן את הכוח על חייהן. על אלה, אני מאמינה, ראוי להילחם ולמחות, זאת משום שאותם קשרים מחזקים, מלאי חשיבות ובעלי ערך בלתי נדלה הינם מן האקטים הפמיניסטיים בעלי ההשפעה והחשיבות הגדולים ביותר. אז הנה שוב הגענו לאותה נקודה, ועכשיו ידיי כבולות מלהגיד משהו שאינו נאמר בעבר; לא סתם אמרו שהאישי הוא פוליטי.

_________________________________________________________________________________________________

תוספת למעמיקות ולמעמיקים: נשאלתי מדוע אני מוחה על פורמט התוכנית 'הרווק' ולעומת זאת מתעלמת מהתוכנית 'הרווקה' (ובגרסתה הישראלית- 'קחי אותי שרון'). במבט ראשון נדמה כי זוהי ביקורת עניינית, אך בבחינה מדוקדקת יותר שלה ניתן לראות כי זאת חוטאת בחוסר הקשר. בעוד התוכנית 'הרווק' מאששת הבניות חברתיות מגדריות, התוכנית 'הרווקה' כמעט, ובאופן שעלול אומנם להיות יחסי וחלקי אך עדיין קיים, חותרת תחתיהם. ההיפוך המגדרי המוצג בה הופך אותה למרעננת, בעוד שמן המסרים בתוכנית 'הרווק' כבר מאסנו.

דואר ישראל מציג: איך לגעת באישה (המדריך לגבר)

לדואר ישראל כרטיס אשראי חדש.

לכבוד השקת המוצר וכיאה לחגיגה כמות זו, הוחלט בדואר ישראל לצאת עם פרסומת חדשה, קומית וקלילה בכיכובם של לא אחרים מאשר אלי ומריאנו. בגרסתה הראשונה מוצגת בפרסומת קשישה אשר נשדדת על ידי גבר איטלקי. השודד דורש מזומן, האישה בתגובה דורשת חיפוש גופני; "יותר למטה, סע סע, יש לך עוד" היא מורה תוך כדי התענגות ומוסיפה "שנים שלא שדדו אותי ככה". הרשות השנייה לשידור דרשה לצנזר את הפרסומת, ומה שנותר ממנה זה (בעצם אותו הדבר), רק שבמקום בקשת האישה נותרו אנחות וקולות התענגות בלבד.

על מנת שלא יגידו חלילה שאין לי חוש הומור, אני קודם כל רוצה לברך את דואר ישראל על הפרסומת. היא באמת מאוד מצחיקה. זאת אומרת- אישה, אלימות, הנאה, מין; מי אתם אנשי השיווק המבריקים שעומדים מאחורי יצירה שכזו? אם אפשר, הייתי רוצה להציע לחבורת כרישים שכמותכם רעיון. אני ממליצה שבפרסומת הבאה יהיה יותר סאדו-מאזו. מצחיק, נכון?

ולאחר הפרגונים, חשוב לציין כי זוהי לא הדוגמא הראשונה, השנייה או האלף לצורה שבה התקשורת מנרמלת אלימות של גברים כלפי נשים, וזו גם ככל הנראה לא תהיה האחרונה. ולמרות זאת, אני מרגישה אחריות אישית כלפי יוצרי הפרסומת הספציפית הזאת, ואשמח לבאר מושג שהם אולי שמעו עליו לפני המכונה 'תרבות האונס'.

תרבות האונס משמעה תרבות המעודדת הטרדות מיניות ואלימות מינית כלפי נשים. זוהי תרבות בה גוף האישה הינו רכוש הציבור ובה כל אדם רשאי לעשות בו כל החפץ בליבו. דרך יעילה במיוחד לשימור, הנכחת והגברת תרבות זו היא בעזרת הפיכת האישה, קורבן האלימות המינית, לכזו המתענגת מהאקט האלים.

פה מתחילים סיפורי האהבה הגדולים ביותר: מבטים סוטים, קריאות משפילות (ראו מקרה את אחלה כוסית- גבי אשכנזי gone wild), נגיעות חפוזות ואף הרבה יותר גרוע מכך, הכל מפאת ולמען רצון האישה. היא רוצה את זה, היא פשוט לא יודעת את זה עדיין. [עוד פעם אישה חלשה מותקפת, עוד פעם גניחות, עוד פעם "כן תמשיך אדוני השודד"; מרגע שניתן להבחין באלמנטים המשותפים הן לסרטי פורנו קשה והן לפרסומת לחברה ממשלתית, אני כבר מתחילה לדאוג]

אני רוצה להזכיר לאחראים על הפרסומת המביישת הזו את האחריות הציבורית המונחת על כתפיהם; יותר משהתרבות יוצרת את התקשורת, התקשורת יוצרת את התרבות. ואתם, אנשי ונשות התקשורת, הם אלה שיש להם השפעה עצומה על החברה בה אנו חיים. מתוקף סמכות זו, אני מציעה שתיקחו את עצמכם בידיים ותפסיקו לשווק לי את הסטיות האלימות הפסבדו-קומיות שלכם. תודה.

(אבל את האמת, אפשר אולי גם קצת לסלוח על הפרסומת הזו. הרי יש בה קצת מן האמת. זאת אומרת, יש בנות שנהנות מאונס. לא?)