לקרוא טקסטים יהודיים מנקודת מבט פמיניסטית: סיפור שוליית הנגר, 'חיי אהבה', רוני הלפרן ומה שביניהם

דקונסטרוקציה הינה שיטה פילוסופית וספרותית שתוארה בראשונה במאה ה-20 על ידי ז'אק דרידה, פילוסוף יהודי-צרפתי פוסט מודרני, ומשמעה פירוק הטקסט והבנייתו במחדש במסגרת קריאה ביקורתית שלו. מתודה זו חותרת תחת מבנים של משמעות בטקסט עצמו ומאפשרת לפורר כל משמעות יציבה או אפשרית שלו. זאת אומרת, אם ניקח את זה צעד אחד קדימה, כל טקסט בעולם הינו חסר כל משמעות מלבד המשמעות שאנחנו נותנים לו; הפילוסוף רולאן בארת כינה את התופעה הזו "מות המחבר".

אבל למה אני מספרת לכםן את זה? לא מזמן קראתי את סיפור שוליית הנגר; זהו סיפור מתוך קובץ אגדות החורבן, מספר אגדות העוסקות בחורבן בית שני ומה שקדם לו:

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוילא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך ללות. אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלוינה. שיגר אשתו אצלו ושהת עמו שלשה ימים. קדם ובא אצלו. אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שתינוקות נתעללו בה. אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם תאמין בעצתי גרשינה. אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלויך ותן לה כתובתה. עמד זה וגירשה. בא זה ונשאה. כיון שהיגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו: בוא ועשה עמי בחובך. והיו הם אוכלים ושותים, והוא היה עומד ומשקה עליהם. והיו דמעות יורדות מעיניו ונופלות בכוסיהם. ועל אותה שעה נתחתם גזר דין.

(בבלי, גיטין, נח ע"א)

חורבן2

הסיפור מתאר שוליית נגר, זאת אומרת מתלמד למקצוע הנגרות, אשר הסתכל על אשתו של רבו למקצוע הנגרות. יום אחד היה הרב צריך ללוות כסף, והשוליה קפץ על ההזדמנות והציע להלוות לו את הסכום הדרוש. השוליה אמר לרבו שיביא את אשתו אליו והיא תעביר לו את הכסף, וכך היה. לאחר שלושה ימים במהלכם האישה לא חזרה מבית השוליה, הגיע הרב לשם ושאל לאשתו. שולית הנגר סיפר לנגר כי הוא העביר לה את הכסף ושלח אותה חזרה לביתה, אבל שמע שבדרך התעללו בה נערים. הבעל המפוחד שאל לעצתו של השוליה, והשוליה מצידו הציע לו לגרש אותה, משמע להתגרש ממנה. אמר לו הבעל כי אינו יכול לעשות זאת מכיוון שכתובתה מרובה, ולכן הציע לו השוליה להלוות לו את הסכום הנדרש. הנגר גירש את אשתו, השוליה לקח אותה והתחתן עימה. כאשר הנגר לא עמד בחובותיו לשוליה, השוליה הציע לו לבוא ולשרת אותו בביתו על מנת לפרוע את חובו. והיו השוליה ואשתו החדשה יושבים, אוכלים ושותים, והנגר שבא לשרתם היה משקה אותם, ודמעות היו נושרות מעיניו ונופלות בכוסותיהם- ובאותה השעה נחתם גזר הדין.

החרבת בית המקדש בירושלים, פרנצ'סקו הייז

בקריאה ראשונה הסיפור מזעזע; הצורה שבה רימה השוליה את רבו, הדרך בה נלקחה אשתו ממנו, היחס אותו קיבל הנגר מתלמידו ומאשתו לשעבר, כל אלה יוצרים בקוראיםות תחושה חזקה של הזדהות עם הרב ומציגים חוסר צדק משווע. כך כשקראתי את הספר "חיי אהבה" של צרויה שלו, הזדהיתי עם קריאתה של הדמות הראשית בה, יערה, את אותו הסיפור ממש:

"גיליתי שם מתחת למיטה ספר עטוף בשכבה עבה של אבק, כמו הסוואה, מתחבא לו בשקט, מי יודע כמה זמן, ומשכתי אותו בבהלה אל זרועותיי […] ואחרי שניקיתי אותו נהיה לי ברור שעל זה אני אכתוב את התזה (שלי), על אגדות החורבן, וחשבתי איזה מזל שאין עכשיו בית-מקדש, אחרת כל דבר רע שהייתי עושה הייתי בטוחה שבגללי הוא ייחרב, כי דברים כל כך קטנים נמנו שם, כל כך אישיים, שבגללם חרב הבית, כמו שוליית הנגר שגזל במרמה את האישה של הנגר ועוד הסית אותו לגרשה והלווה לו כסף לשלם את כתובתה, וכשהנגר לא יכול היה לפרוע את החוב נאלץ לבוא ולשרת אותם, והם היו אוכלים ושותים והוא עומד ומשקה אותם והדמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסותיהם."

(שלו, 107-108)

יערה רואה עצמה בדמותה של אשת הרב; היא שמחה על כך שאין בית מקדש ולכן אין היא נענשת על מעשיה כמו אשת הרב בסיפור. היא רואה בעצמה, כמו באשת הרב, את האנטגוניסט- הדמות הספרותית המנוגדת לדמות הראשית, הרשעה, זאת הפועלת כנגד הבעל הטוב. אם לדייק, אף אין היא רואה בעצמה דמות זו, אלא כלי בידיו של האנטגוניסט בסיפור, השוליה, שכן היא בפסיביות שלה אינה משמשת לו דבר מלבד היותה עזר כנגדו במעשיו.

היא ממשיכה בכך, ורואה עצמה ככלי למימוש אושרה של בעלה, יוני:

"[…] מרוב צער התחלתי עוד פעם לבכות, והחלטתי שאני אף פעם לא אעזוב את יוני כי רק עכשיו גיליתי שהוא אוהב אותי באמת, ואי אפשר לעזוב מישהו שבאמת אוהב אותך, אבל אז חשבתי, רגע, ומה איתך, איפה האהבה שלך, והחלטתי שאני אולי כמו האישה באגדה, שלא יודעים מה היא הרגישה באמת […]"

(שלו, 108)

אבל אני לא רוצה לקרוא את הטקסט ככה; לי נמאס להזדהות עם האישה החלשה, הפסיבית, הרעה, השקופה. לי נמאס, פעם אחר פעם, לקרוא טקסטים קאנונים המכוננים חלק עצום מזהותי היהודית, ובו בעת מוחקים את זהותי כאישה. וכך עושה יערה, גיבורת הספר "חיי אהבה", שגם לה, לקראת סוף הספר, נמאס. היא מחליטה לקרוא את הטקסט אחרת, כמו שדרידה הציע, בצורה ביקורתית. היא מדברת עם ראש החוג שלה, פרופסור רוס, ומספרת:

"לא תאמין, פרופסור רוס, מה מעיק עליי כבר כמה ימים, גורלו של הנגר ההוא, שאשתו נגזלה ממנו במרמה, ובסוף עוד נגזר עליו לשרת אותה ואת בעלה החדש, ודמעות הצער שלו זלגו לתוך כוסותיהם. כבר כמה ימים שאני, איך לומר, משתתפת בצערו, מקללת את השוליה שגזל את אשתו ואת האישה עצמה ששיתפה אתו פעולה, אבל הבוקר, ממש בדרך אליך, הבנתי משהו.

מה הבנת? הוא מציץ בי בפקפוק […] על מה הוא בכה, לדעתך, על מה בדיוק הוא בכה כשעמד ושירת אותם?

מה זאת אומרת, הרי זה מובן מאליו, […] על עצמו הוא בכה, על אשתו שהייתה לאחר, על העוול הנורא שנעשה לו! ואני מסתכלת על השפתיים שלו שפוגשות ונפרדות בביטחון, ואומרת, כן, ככה גם אני חשבתי עד הבוקר, אבל עכשיו הבנתי שלא על העוול שנעשה לו הוא בכה אלא על העוול שעשה הוא לאשתו, הרי הוא האיש הרע של האגדה הזאת, אפילו יותר מהשוליה ובוודאי יותר מאשתו.

על מה מתבססת הטענה שלך, הוא שואל בקרירות, בזלזול כמעט, […] על מה שכתוב כאן אני מתבססת, למה הוא הסכים בכלל לשלוח אותה אל השוליה כדי לקבל את ההלוואה? הרי הוא בפירוש סיכן אותה, רק כדי שתשיג לו את הכסף, ואיך זה ששלושה ימים תמימים לא טרח לחפש אחריה, שלושה לילות הלך לישון בלעדיה, ורק ביום השלישי בא אל השוליה לשאול מה קרה לה, ואז, כששמע שהנערים התעללו בה בדרך, במקום לאסוף אותה אליו, לטפל בה ולנחם אותה, הוא מסכים בקלות כזאת לגרש אותה, ברגע שהשוליה מציע לו את הכסף לכתובה. למה אינו חוקר ודורש, למה אינו שואל את פיה, הרי הוא עצמו שלח אותה לכל ההרפתקה הזאת. אתה לא רואה? שרשרת רצופה של פשעים ומחדלים מסתתרת כאן, לנגד עינינו ממש, שרשרת רצופה של פשעים שבגללם נחתם גזר הדין!

[…] אבל גם האישה לא נראית לי צדיקה גדולה, יערה, אמנם לא חקרתי את האגדה הזאת אבל אני מתרשם שהיא שיתפה פעולה עם שוליית הנגר.

איך אפשר לדעת? אני מתנפלת עליו, הרי אי אפשר לשפוט אותה לפי רגשותיה או דבריה כי אלה אינם מתוארים, אבל גם לפי מעשיה אי אפשר, כי היא לגמרי פסיבית. היא שוגרה אל השוליה על-ידי בעלה, אי אפשר אם מרצונה שהתה אתו שלושה ימים או נכלאה שם. אולי הוא עצמו התעלל בה כפי שייחס לנערים, ואחר כך בעלה מגרש אותה והשוליה נושא אותה. מה הפלא שהסכימה להינשא לו אחרי שהופקרה בצורה מבישה כל כך. אתה לא רואה שהאגדה

לא מאשימה אותה?"

(שלו, 304-306)

בספר 'גוף ללא נחת' בוחרת ד"ר רוני הלפרן, ראשת החוג למגדר בבית ברל, לנתח בין היתר גם את הספר 'חיי אהבה' מנקודת מבט מגדרית. וכך היא כותבת על קריאתה של יערה את הטקסט 'שוליית הנגר':

"יערה מציעה קריאה מחדש באגדה הזאת ובאגדות נוספות. היא מבקשת להשתחרר מקריאה המשרתת תבניות של ארגון משמעות משעתקות-סדר, אלה המייצרות את האתר הנשי כמקום מודחק ומושתק, אלה הנלכדות בקלות בתפקידים ובשיפוטים ההגמוניים. יערה מבקשת להשתחרר מתפקידה כקוראת המזדהה עם ערכי הטקסט כנגד עצמה. היא מבקשת לייצר אסטרטגיית קריאה אשר באמצעותה אפשר לכונן מחדש את המקום הנשי המודחק שבטקסט, זה המודחק על ידי פרקטיקות הקריאה בטקסט. היא מעלה לסדר הצעה לקריאה חתרנית, לקריאה מתנגדת, לקריאה מפרקת."

[…] יערה לא תקרא טקסטים מהעמדה המוכתבת: היא נהיית סובייקט פעיל ואוטונומי הבוחר את עמדת הקריאה שלו. עכשיו היא מבקשת להציב אסטרטגיית קריאה, שתדובב את הגוף הנשי המודחק שבטקסט. לשם כך היא מטעינה את הגוף הנשי, שהוצב באגדה כאובייקט של יחסי חליפין גבריים, בתכנים ובמשמעויות המנביעים שאלות מאתגרות לאתיקה של סיפור המוסר הגברי."

(הלפרן, 167-168)

טקסט הינו כמו בן או בת זוג, וכיאה לבן או בת זוגנו ניתן להתייחס אליו בשלוש דרכים; הדרך הראשונה היא, כמו בכל מערכת יחסים בה לא הכל מושלם, היא לזרוק אותו. כך עושה החברה החילונית הישראלית; הטקסטים היהודיים הקאנונים מאתגרים אותנו ומציבים אותנו בדילמה בין שתי מערכות מוסר שלעתים נדמה כי הן מתנגשות ביניהן- זו היהודית, כנגד זו המערבית, הומניסטית, פמיניסטית. פעמים רבות אנו בוחרים "לזרוק" את הטקסטים היהודיים שכן אין הם פועלים תמיד בהתאמה עם הזהות המערבית-ליברלית שאימצנו לנו. אבל אני יהודיה, ולמרות שגדלתי בבית חילוני לחלוטין אני מרגישה חיבור עמוק לשורשים היהודיים שלי, ולכן אין זו אפשרות מבחינתי.

חיי אהבה

דרך נוספת היא לקבל אותו כמות שהוא, גם אם זה בא על חשבון זהויות נוספות שלנו. ובמקרה הזה, קבלת הטקסט במלואו באה על חשבון זהותי כאישה, בטח ובטח כאישה פמיניסטית. אני מניחה שמיותר לציין, ולמרות זאת אוסיף ואומר, שאני לא נשארת במערכת יחסים שבאה על חשבון הנראות שלי, ולכן האופציה הזו לא באה בחשבון.

הדרך האחרונה שבה ניתן לקרוא טקסט, והיא הדרך בה אני בוחרת להתייחס אליו, היא לריב איתו. כי כמו כל בן או בת זוג, אני רבה בגלל שאכפת לי ממנו, ובמטרה לפתור את המחלוקות בינינו. כך גם אני מציעה לקרוא טקסט; לריב איתו, להתנצח איתו, לקרוא אותו בצורה ביקורתית. הזהות שלי מורכבת ממספר זהויות; כמו שתיאר הפילוסוף היווני אפיקורוס במאה השלישית לפני הספירה, בכל ישות פועלים כוחות רבים, בכיוונים הפוכים או שונים זה מזה, מנוגדים או סותרים זה את זה, ויוצרים את אותה אחדות פונקציונאלית והרמונית, שהיא, במקרה הזה, כל אחד ואחת מאיתנו.

מודעות פרסומת