"אני פמיניסט. אני מאמין בשוויון מלא בין נשים לגברים. בשכר שווה. בשירות שווה. בהסכמי נישואים בהירים ובגירושים ענייניים. וכן בשיתוף-פעולה מקיף בהנהגת המדינה." כך פתח אבישי מתיה את מאמרו המרגש שפרסם בגלובס, 'שיח נשי קורבני'. לאחר שהזלתי דמעה או שתיים, ולאחר שהצליח לתאר בצורה כה מדויקת את תמצית מהות התנועה הפמיניסטית, הוא המשיך, "ועל רקע זה, אני מביט בצער ובתוגה, מוטרד ומודאג, על השיח הנשי האלים שהשתרש כאן בשנה האחרונה"; אבא אבישי מוטרד ומודאג, ועל רקע טרידותו ודאגתו הכנה לילדותיו הפמיניסטיות החוות תקופה מבלבלת של מרד נעורים, הודות להורמונים משתוללים וסיבוב ההופעות החדש של one direction, אני רוצה לפתוח את הפוסט.
אחרי שקראתי את מאמרו של מתיה באמת הרגשתי את כל השיח הנשי האלים מתפרץ מתוכי; המאמר הזה כל כך הכעיס אותי, שכמעט ויצאתי החוצה והכיתי גבר אקראי ברחוב. אתםן מביניםות, אבישי מתיה הוא כמו הילד הזה בבית הספר היסודי שלא מפסיק לנדנד ולעצבן, וכשהוא זוכה לתגובה, הוא הולך למורה וממרר בבכי שהתנועה הפמיניסטית הרביצה לו. "אבל הוא התחיל המורה", אני מנסה לומר, ולמרת רוחי נשלחת למשרד המנהל כפופת ראש, ממלמלת גיבובי משפטים קטועים, פמיניסטית אלימה ומתוסכלת.
מכה את אבישי מתיה בכיתה. מכה גבר אקראי ברחוב. פורטרט עצמי.
במאמרו, אבישי מתיה טוען כי בעקבות פרשת עמנואל רוזן, התפתח בישראל טרנד של שיח נשי אלים וקורבני, ה"עוסק בחלוקה שהיא אסון של הם ואנחנו, צובע את העולם בשחור-לבן, מאשים, מתקיף, מצטדק ומיתמם." אותו 'שיח אלים וקורבני' (אני כל כך אוהבת שאתה משתמש באוקסימורונים פואטיים, אבא אבישי), הינו כזה ש"בעיקר לא נותן מקום לספק, לפיקפוק, למורכבות ולטיעונים כנגד" ו"המתנגדים לו מסומנים, העדר שועט בפראות והקרע רק הולך ומעמיק".
אז מדוע המאמר הזה כל הכעיס אותי? האם הייתה זו הפטרוניות המהולה בשבבי התייפייפות פסבדו-ליברלית? או האם דווקא הייתה זו ההתיימרות להיות פמיניסט הדור כשאתה בעצם משטיח תנועה כלל עולמית בת מעל מאה שנה לכדי ההגדרה "עדר השועט בפראות"? אין לדעת. מה שכן, כבר קצת נשמע לי לשמוע טענות חוזרות ונשנות בדבר אלימות כלפי כל רעיון שאינו עולה בקנה אחד עם ערכי הפטריארכיה; הרי כמה נוח זה לשבת בכסא העמדה הפריבילגית ולהטיח בכל דבר המערער עמדה זו את טענת האלימות. יקירי, זה שהאמת כואבת, לא אומר שזה שאני זו שסיפרה לך אותה, היא זו שהכאיבה. don't shoot the messenger, אבישי, don't shoot the messenger.
ריאן גוסלין, מתוך Feminist Ryan Gosling. כי אני יכולה.
ונחזור לנושא. בראשונה, מתיה ממתג את התנועה הפמיניסטית כאלימה ושלילית, זאת בעזרת שימוש בשדה סמנטי שאני הייתי רוצה לקרוא לו 'איך למצב נשים שמבקשות הכרה כג'יהאד הפמיניסטי'; "אלים", "העדר השועט בפראות", "לינץ'", "רמסו ודרכו", "נוקטות הפחדה, איומים וטרור" ו"לבסס הרתעה", הם רק חלק מהביטויים בהם משתמש מתיה לצורך זה (בובי, קצת דרמטי לא?). במקביל, על מנת לשמור על הסטטוס-קוו בדבר 'פמיניזם הוא הוא השטן' ובכל זאת לא לתת לפמיניסטיות האלה יותר מדי כוח, הוא בוחר להשתמש בשדה סמנטי נוסף שאני אשמח לקרוא לו 'נכון, את פמיניסטית ואני מפחד ממך, אבל רגע אני אקרא לך טיפשונת ואנמיך אותך'; "השיח הנשי האלים אינו רק אלים, אלא בעיקר קורבני", "המתקפות המילוליות אינן אלא מפגן רחב של ייאוש" והאהוב עליי, "ההתנהגות הזו מעידה על חולשה גדולה ולאו דווקא על עוצמה" (do I look retarded?).
ולמרות אהדתי הרבה לאתוס המרשים שעליו מתבסס המאמר ואוצר המילים המעניין של מר מתיה, אני רוצה להתייחס לבעיה האמיתית העולה מהמאמר (שבואו נודה, בגללה בחרתי להתייחס אליו, ולא בגלל התפוצה הרחבה שלו); אבישי מתיה, כמו רבים ורבות נוספים, אינו מבחין בין המושגים 'קיצוני' ו'רדיקלי'. באמירתו כי בשנים האחרונות התנועה הפמיניסטית הישראלית נעשתה אלימה יותר, הוא משליך את הקושי שלו להתמודד עם רעיונות פמיניסטיים חדשניים ורדיקליים יותר שהתפתחו פה, לכדי טענה כי אנחנו פשוט נעשות קיצוניות יותר ויותר.
קיצוניות משמעותה טענה הרחוקה מהקונצנזוס, כאשר רדיקליות משמעותה שינוי שורשי של המצב הקיים. זאת אומרת, בעוד פמיניסטית קיצונית לצורך העניין תתמוך בהכאת גברים אקראיים ברחוב, פמיניסטית רדיקלית תתמוך בשינוי חברתי עמוק ושורשי לשם יצירת חברה שוויונית בבסיסה. פעמים רבות, מנסה החברה הפטריארכאלית לצייר רדיקליזם פמיניסטי, כזה המבקש ליצור שינוי חברתי עמוק, כקיצוניות פמיניסטית (כזו המבקשת לכרות אשכים). בעזרת מיצובה של התנועה הפמיניסטית כזרם קיצוני הנמצא בשולי החברה, מצליחה החברה הפטריארכאלית למתג פמיניזם ככלי אלים ולא לגיטימי. לכן נשים רבות מסתייגות מהגדרתן כפמיניסטיות; פשוט כי המושג הצליח להיהפך לכזה המזוהה עם אלימות, קיצוניות, שוליות, מושגים שרבות מפחדות להיות חלק מתנועה שכביכול דוגלת בהם.
אז ברצוני לספר לך, אבישי מתיה, ולכל האבישי מתיה המסתובבים ברחובות, שאני לא קיצונית, אני רדיקלית; אני חושבת שהרבה דברים צריכים להשתנות, ואני מאמינה שצריך לעשות משהו בשביל שהשינוי הזה יקרה. אני לא רודפת אותך, אני לא "נוקטת הפחדה, איומים וטרור", אני לא מנסה "לבסס הרתעה" ובטח לא מנסה לבצע לינץ', לרמוס או לדרוך עליך. אני רק מבקשת הכרה. אז תירגע, תפסיק להכליל, קח קורס במבוא למגדר, והכל יהיה בסדר.
היי תראו, הנה הוא עוד פעם.
מונולוגים מהשחלה 