לקרוא טקסטים יהודיים מנקודת מבט פמיניסטית: סיפור שוליית הנגר, 'חיי אהבה', רוני הלפרן ומה שביניהם

דקונסטרוקציה הינה שיטה פילוסופית וספרותית שתוארה בראשונה במאה ה-20 על ידי ז'אק דרידה, פילוסוף יהודי-צרפתי פוסט מודרני, ומשמעה פירוק הטקסט והבנייתו במחדש במסגרת קריאה ביקורתית שלו. מתודה זו חותרת תחת מבנים של משמעות בטקסט עצמו ומאפשרת לפורר כל משמעות יציבה או אפשרית שלו. זאת אומרת, אם ניקח את זה צעד אחד קדימה, כל טקסט בעולם הינו חסר כל משמעות מלבד המשמעות שאנחנו נותנים לו; הפילוסוף רולאן בארת כינה את התופעה הזו "מות המחבר".

אבל למה אני מספרת לכםן את זה? לא מזמן קראתי את סיפור שוליית הנגר; זהו סיפור מתוך קובץ אגדות החורבן, מספר אגדות העוסקות בחורבן בית שני ומה שקדם לו:

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוילא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך ללות. אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלוינה. שיגר אשתו אצלו ושהת עמו שלשה ימים. קדם ובא אצלו. אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שתינוקות נתעללו בה. אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם תאמין בעצתי גרשינה. אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלויך ותן לה כתובתה. עמד זה וגירשה. בא זה ונשאה. כיון שהיגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו: בוא ועשה עמי בחובך. והיו הם אוכלים ושותים, והוא היה עומד ומשקה עליהם. והיו דמעות יורדות מעיניו ונופלות בכוסיהם. ועל אותה שעה נתחתם גזר דין.

(בבלי, גיטין, נח ע"א)

חורבן2

הסיפור מתאר שוליית נגר, זאת אומרת מתלמד למקצוע הנגרות, אשר הסתכל על אשתו של רבו למקצוע הנגרות. יום אחד היה הרב צריך ללוות כסף, והשוליה קפץ על ההזדמנות והציע להלוות לו את הסכום הדרוש. השוליה אמר לרבו שיביא את אשתו אליו והיא תעביר לו את הכסף, וכך היה. לאחר שלושה ימים במהלכם האישה לא חזרה מבית השוליה, הגיע הרב לשם ושאל לאשתו. שולית הנגר סיפר לנגר כי הוא העביר לה את הכסף ושלח אותה חזרה לביתה, אבל שמע שבדרך התעללו בה נערים. הבעל המפוחד שאל לעצתו של השוליה, והשוליה מצידו הציע לו לגרש אותה, משמע להתגרש ממנה. אמר לו הבעל כי אינו יכול לעשות זאת מכיוון שכתובתה מרובה, ולכן הציע לו השוליה להלוות לו את הסכום הנדרש. הנגר גירש את אשתו, השוליה לקח אותה והתחתן עימה. כאשר הנגר לא עמד בחובותיו לשוליה, השוליה הציע לו לבוא ולשרת אותו בביתו על מנת לפרוע את חובו. והיו השוליה ואשתו החדשה יושבים, אוכלים ושותים, והנגר שבא לשרתם היה משקה אותם, ודמעות היו נושרות מעיניו ונופלות בכוסותיהם- ובאותה השעה נחתם גזר הדין.

החרבת בית המקדש בירושלים, פרנצ'סקו הייז

בקריאה ראשונה הסיפור מזעזע; הצורה שבה רימה השוליה את רבו, הדרך בה נלקחה אשתו ממנו, היחס אותו קיבל הנגר מתלמידו ומאשתו לשעבר, כל אלה יוצרים בקוראיםות תחושה חזקה של הזדהות עם הרב ומציגים חוסר צדק משווע. כך כשקראתי את הספר "חיי אהבה" של צרויה שלו, הזדהיתי עם קריאתה של הדמות הראשית בה, יערה, את אותו הסיפור ממש:

"גיליתי שם מתחת למיטה ספר עטוף בשכבה עבה של אבק, כמו הסוואה, מתחבא לו בשקט, מי יודע כמה זמן, ומשכתי אותו בבהלה אל זרועותיי […] ואחרי שניקיתי אותו נהיה לי ברור שעל זה אני אכתוב את התזה (שלי), על אגדות החורבן, וחשבתי איזה מזל שאין עכשיו בית-מקדש, אחרת כל דבר רע שהייתי עושה הייתי בטוחה שבגללי הוא ייחרב, כי דברים כל כך קטנים נמנו שם, כל כך אישיים, שבגללם חרב הבית, כמו שוליית הנגר שגזל במרמה את האישה של הנגר ועוד הסית אותו לגרשה והלווה לו כסף לשלם את כתובתה, וכשהנגר לא יכול היה לפרוע את החוב נאלץ לבוא ולשרת אותם, והם היו אוכלים ושותים והוא עומד ומשקה אותם והדמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסותיהם."

(שלו, 107-108)

יערה רואה עצמה בדמותה של אשת הרב; היא שמחה על כך שאין בית מקדש ולכן אין היא נענשת על מעשיה כמו אשת הרב בסיפור. היא רואה בעצמה, כמו באשת הרב, את האנטגוניסט- הדמות הספרותית המנוגדת לדמות הראשית, הרשעה, זאת הפועלת כנגד הבעל הטוב. אם לדייק, אף אין היא רואה בעצמה דמות זו, אלא כלי בידיו של האנטגוניסט בסיפור, השוליה, שכן היא בפסיביות שלה אינה משמשת לו דבר מלבד היותה עזר כנגדו במעשיו.

היא ממשיכה בכך, ורואה עצמה ככלי למימוש אושרה של בעלה, יוני:

"[…] מרוב צער התחלתי עוד פעם לבכות, והחלטתי שאני אף פעם לא אעזוב את יוני כי רק עכשיו גיליתי שהוא אוהב אותי באמת, ואי אפשר לעזוב מישהו שבאמת אוהב אותך, אבל אז חשבתי, רגע, ומה איתך, איפה האהבה שלך, והחלטתי שאני אולי כמו האישה באגדה, שלא יודעים מה היא הרגישה באמת […]"

(שלו, 108)

אבל אני לא רוצה לקרוא את הטקסט ככה; לי נמאס להזדהות עם האישה החלשה, הפסיבית, הרעה, השקופה. לי נמאס, פעם אחר פעם, לקרוא טקסטים קאנונים המכוננים חלק עצום מזהותי היהודית, ובו בעת מוחקים את זהותי כאישה. וכך עושה יערה, גיבורת הספר "חיי אהבה", שגם לה, לקראת סוף הספר, נמאס. היא מחליטה לקרוא את הטקסט אחרת, כמו שדרידה הציע, בצורה ביקורתית. היא מדברת עם ראש החוג שלה, פרופסור רוס, ומספרת:

"לא תאמין, פרופסור רוס, מה מעיק עליי כבר כמה ימים, גורלו של הנגר ההוא, שאשתו נגזלה ממנו במרמה, ובסוף עוד נגזר עליו לשרת אותה ואת בעלה החדש, ודמעות הצער שלו זלגו לתוך כוסותיהם. כבר כמה ימים שאני, איך לומר, משתתפת בצערו, מקללת את השוליה שגזל את אשתו ואת האישה עצמה ששיתפה אתו פעולה, אבל הבוקר, ממש בדרך אליך, הבנתי משהו.

מה הבנת? הוא מציץ בי בפקפוק […] על מה הוא בכה, לדעתך, על מה בדיוק הוא בכה כשעמד ושירת אותם?

מה זאת אומרת, הרי זה מובן מאליו, […] על עצמו הוא בכה, על אשתו שהייתה לאחר, על העוול הנורא שנעשה לו! ואני מסתכלת על השפתיים שלו שפוגשות ונפרדות בביטחון, ואומרת, כן, ככה גם אני חשבתי עד הבוקר, אבל עכשיו הבנתי שלא על העוול שנעשה לו הוא בכה אלא על העוול שעשה הוא לאשתו, הרי הוא האיש הרע של האגדה הזאת, אפילו יותר מהשוליה ובוודאי יותר מאשתו.

על מה מתבססת הטענה שלך, הוא שואל בקרירות, בזלזול כמעט, […] על מה שכתוב כאן אני מתבססת, למה הוא הסכים בכלל לשלוח אותה אל השוליה כדי לקבל את ההלוואה? הרי הוא בפירוש סיכן אותה, רק כדי שתשיג לו את הכסף, ואיך זה ששלושה ימים תמימים לא טרח לחפש אחריה, שלושה לילות הלך לישון בלעדיה, ורק ביום השלישי בא אל השוליה לשאול מה קרה לה, ואז, כששמע שהנערים התעללו בה בדרך, במקום לאסוף אותה אליו, לטפל בה ולנחם אותה, הוא מסכים בקלות כזאת לגרש אותה, ברגע שהשוליה מציע לו את הכסף לכתובה. למה אינו חוקר ודורש, למה אינו שואל את פיה, הרי הוא עצמו שלח אותה לכל ההרפתקה הזאת. אתה לא רואה? שרשרת רצופה של פשעים ומחדלים מסתתרת כאן, לנגד עינינו ממש, שרשרת רצופה של פשעים שבגללם נחתם גזר הדין!

[…] אבל גם האישה לא נראית לי צדיקה גדולה, יערה, אמנם לא חקרתי את האגדה הזאת אבל אני מתרשם שהיא שיתפה פעולה עם שוליית הנגר.

איך אפשר לדעת? אני מתנפלת עליו, הרי אי אפשר לשפוט אותה לפי רגשותיה או דבריה כי אלה אינם מתוארים, אבל גם לפי מעשיה אי אפשר, כי היא לגמרי פסיבית. היא שוגרה אל השוליה על-ידי בעלה, אי אפשר אם מרצונה שהתה אתו שלושה ימים או נכלאה שם. אולי הוא עצמו התעלל בה כפי שייחס לנערים, ואחר כך בעלה מגרש אותה והשוליה נושא אותה. מה הפלא שהסכימה להינשא לו אחרי שהופקרה בצורה מבישה כל כך. אתה לא רואה שהאגדה

לא מאשימה אותה?"

(שלו, 304-306)

בספר 'גוף ללא נחת' בוחרת ד"ר רוני הלפרן, ראשת החוג למגדר בבית ברל, לנתח בין היתר גם את הספר 'חיי אהבה' מנקודת מבט מגדרית. וכך היא כותבת על קריאתה של יערה את הטקסט 'שוליית הנגר':

"יערה מציעה קריאה מחדש באגדה הזאת ובאגדות נוספות. היא מבקשת להשתחרר מקריאה המשרתת תבניות של ארגון משמעות משעתקות-סדר, אלה המייצרות את האתר הנשי כמקום מודחק ומושתק, אלה הנלכדות בקלות בתפקידים ובשיפוטים ההגמוניים. יערה מבקשת להשתחרר מתפקידה כקוראת המזדהה עם ערכי הטקסט כנגד עצמה. היא מבקשת לייצר אסטרטגיית קריאה אשר באמצעותה אפשר לכונן מחדש את המקום הנשי המודחק שבטקסט, זה המודחק על ידי פרקטיקות הקריאה בטקסט. היא מעלה לסדר הצעה לקריאה חתרנית, לקריאה מתנגדת, לקריאה מפרקת."

[…] יערה לא תקרא טקסטים מהעמדה המוכתבת: היא נהיית סובייקט פעיל ואוטונומי הבוחר את עמדת הקריאה שלו. עכשיו היא מבקשת להציב אסטרטגיית קריאה, שתדובב את הגוף הנשי המודחק שבטקסט. לשם כך היא מטעינה את הגוף הנשי, שהוצב באגדה כאובייקט של יחסי חליפין גבריים, בתכנים ובמשמעויות המנביעים שאלות מאתגרות לאתיקה של סיפור המוסר הגברי."

(הלפרן, 167-168)

טקסט הינו כמו בן או בת זוג, וכיאה לבן או בת זוגנו ניתן להתייחס אליו בשלוש דרכים; הדרך הראשונה היא, כמו בכל מערכת יחסים בה לא הכל מושלם, היא לזרוק אותו. כך עושה החברה החילונית הישראלית; הטקסטים היהודיים הקאנונים מאתגרים אותנו ומציבים אותנו בדילמה בין שתי מערכות מוסר שלעתים נדמה כי הן מתנגשות ביניהן- זו היהודית, כנגד זו המערבית, הומניסטית, פמיניסטית. פעמים רבות אנו בוחרים "לזרוק" את הטקסטים היהודיים שכן אין הם פועלים תמיד בהתאמה עם הזהות המערבית-ליברלית שאימצנו לנו. אבל אני יהודיה, ולמרות שגדלתי בבית חילוני לחלוטין אני מרגישה חיבור עמוק לשורשים היהודיים שלי, ולכן אין זו אפשרות מבחינתי.

חיי אהבה

דרך נוספת היא לקבל אותו כמות שהוא, גם אם זה בא על חשבון זהויות נוספות שלנו. ובמקרה הזה, קבלת הטקסט במלואו באה על חשבון זהותי כאישה, בטח ובטח כאישה פמיניסטית. אני מניחה שמיותר לציין, ולמרות זאת אוסיף ואומר, שאני לא נשארת במערכת יחסים שבאה על חשבון הנראות שלי, ולכן האופציה הזו לא באה בחשבון.

הדרך האחרונה שבה ניתן לקרוא טקסט, והיא הדרך בה אני בוחרת להתייחס אליו, היא לריב איתו. כי כמו כל בן או בת זוג, אני רבה בגלל שאכפת לי ממנו, ובמטרה לפתור את המחלוקות בינינו. כך גם אני מציעה לקרוא טקסט; לריב איתו, להתנצח איתו, לקרוא אותו בצורה ביקורתית. הזהות שלי מורכבת ממספר זהויות; כמו שתיאר הפילוסוף היווני אפיקורוס במאה השלישית לפני הספירה, בכל ישות פועלים כוחות רבים, בכיוונים הפוכים או שונים זה מזה, מנוגדים או סותרים זה את זה, ויוצרים את אותה אחדות פונקציונאלית והרמונית, שהיא, במקרה הזה, כל אחד ואחת מאיתנו.

מודעות פרסומת

והיום ב"עולם הבוקר": מה לעשות כשהבת שלך מסתובבת עם מכנסיים קצרים. מדי.

את הדקה ה-30 בתוכנית "העולם הבוקר" לפני מספר שבועות פתחו הילה קורח ואברי גלעד בראיון עם אביה של ילדה בת 12 שהושהתה מבית ספרה בגלל לבוש לא צנוע; היינו מכנסיים קצרים. "מדובר במדיניות של קוד לבוש מחמיר שלא תואם את רוח הקהילה" אומר האב, ד"ר ארנון בן ישראל ומוסיף, "בשנה שעברה העמידה סגנית המנהלת בפני כל את כל בנות שכבת ז' למסדר צניעות, ביקשה מהן להצמיד את הידיים לירכיים, וכל בת שקו המכנס עבר את קו האצבע ננזפה וחלק מהבנות הושעו".

לצפייה בריאיון המלא

למרות שהסיפור עורר את חמתי, בלשון המעטה, הוא לא הפתיע אותי בכלל. סך הכל, מדובר פה באותו הסיפור הישן והמוכר; גם אני חויבתי ללבוש מכנסיים על פי המשטר הבית ספרי, גם אני נאלצתי לעבור מסדרי צנע נוקשים בשער הכניסה, גם אני ננזפתי כשלא עברתי אותם. Been there, done that. מה שכן, סוף סוף מישהו מעלה את הבעיה. כבר הרבה מאוד זמן שאני תוהה לעצמי כיצד קיבלו על עצמם המוסדות הממלכתיים, בפרט החילוניים, חוקי צנע קפדניים כל כך, ואיש אינו אומר דבר.

מש העולם הבוקר

בתמונה: אברי גלעד והילה מקורח ב"עולם הבוקר", מתוך אתר וואלה

אך למרות התקוות שתליתי בריאיון הקצר ככזה שיעורר שאלות לגבי התפיסות השמרניות שלנו של זכות האישה על גופה, משם דרכו הייתה בכיוון של ירידה תלולה. זאת כאשר אני וחמשת צופיה הנוספים של התוכנית מעדנו לכיוון אכזבה נוספת מהיכולת של התקשורת לזהות את גרעין הבעיה; "אתה לא אמור לשמוח מהסיפור הזה?" שואלת הילה קורח את האב, "זאת אומרת אבות בדרך כלל לא נוטים לאהוב את זה שהבנות שלהן מסתובבות עם מכנסיים קצרים". מהאב לא קיבלנו תשובה, זאת כי אברי גלעד חש צורך דחוף להודיע כי "בואו נגיד את האמת, היום הבנות מסתובבת עם מכנסיים קצרים. מדי". את הריאיון חתם האב באמירה כי "אם יש בת שמגיעה באופן באמת פרובוקטיבי אולי הבעיה היא בעיה ברקע המשפחתי שלה" וברקע רצו תמונות נעות של עכוזים צעירים ומתוחים היטב שעשו נעימי לגברים צופי התוכנית.

חלקו השני של הריאיון היה בטעם רע; יותר מדי תפיסת-האבא'לה-הפטריארך-לא-רוצה-שבתו-הבתולית-תחשוף-יותר-מדי-עור, יותר מדי מי-שהולכת-חשוף-משמע-דדי-איישוס והרבה יותר מדי אברי-לא-מרגיש-בנוח-עם-ניצני-מיניות-נשית. ולמרות כל אלה, אני רוצה לברך את אביה של אותה הילדה על מאבק צודק ונכון. הוא מנהל מלחמה כנגד המנהלת, סגניתה, וועד ההורים, צופי התוכנית, בתכלס כמעט כל שאר העולם ועכשיו גם אברי גלעד, שגם הוא כמו רבים וטובים פיתח יחסי אהבה-שנאה עם מראו של עור צעיר.

אבל לא על אברי המסכן שנקלע אל בין שורות הפוסט הזה הייתי רוצה לדבר, אלא על התפיסה שלנו כחברה את המיניות הנשית וחוסר היכולת, כאישה צעירה, לבחור בחירה חופשית בעולם שכזה.

כאישה, בטח ובטח כנערה, מופעל עלייך לחץ מתמיד; מצד אחד אומרים לך בכל מקום שהכלי היחיד שעומד לרשותך הוא המיניות שלך, מצד שני אם את מסתובבת באופן פרובוקטיבי "אולי הבעיה היא ברקע המשפחתי שלך". זה מצב מאוד נוח; למה להרהר במה אנחנו עושים לא נכון, אם אפשר להאשים את הנערה, להעביר אותה מסכת השפלות בכניסה לבית הספר, לשלוח אותה חזרה הביתה, שם מיילי סיירוס (זו שלפני חודשיים הייתה כוכבת הילדים המוערצת עליה) תופיע על מסך הטלוויזיה בתנוחת סאדו-מאזו עם שלושה גמדים משופמים מרקדים מסביבה, ובסוף להגיד "אולי הבעיה היא ברקע המשפחתי שלה".

מש שיקסע2

בתמונה: שיקסע עם בעיות בבית. ככה זה מתחיל. 

סלחו לי יקיריי, אבל הבעיה היא בכם. מכסים את גוף האישה, מפשיטים אותו, מלבישים אותו שוב, ואחר כך חושפים אותו; אז מה אם הצבעתם יאיר לפיד, אז מה אם ביכיתם חרדי או שניים בהדרת נשים ואז מה אם בגלל זה אתם נראים לעצמכם וואלה מה זה ליברלים; אותה ההתעסקות האובססיבית בגוף האישה נובעת מאותו המקור- חוסר היכולת שלכם להתמודד עם העובדה שלאישה, תתכוננו, הנה זה מגיע, יש זכות מלאה על גופה.

רדיקלי, אני יודעת, גל הפמיניזם השני היה משהו משהו.

ולפרץ החדשנות נוסח שנות ה-60 שתקפה אותי הייתי רוצה להוסיף שלא, ממש לא אכפת לי מה הילדה הזאת לבשה לבית הספר, ולמען האמת גם דעתכם לא כל כך משנה בעיניי. כי בואו נודה, בין אם היא הולכת עם כיסוי ראש ובין עם מכנסיים שנראות יותר כמו תחתונים, בכל מקרה תשפטו אותה. אז תורידו קצת מהלחץ, ותנו לה שנייה לחיות, היא כולה בת 12.

בקיץ הזה תלבשי כתום: למה 'כתום זה השחור החדש' היא הסדרה הכי מתקדמת על המסך

ג'נג'י כהן, יוצרת הסדרה 'כתום זה השחור החדש', לא מפחדת ליצור פרובוקציות; סצינות מין מפורשות, בוטות ולא תמיד אסתטיות הן מנת חלקה של הסדרה החדשה שלה שיצאה ביוני שעבר; 'כתום זה השחור החדש' מספרת את סיפורה של פייפר צ'פמן (טיילור שילינג), אמריקאית לבנה מהמעמד הבינוני-גבוה שנכנסת לכלא נשים לתקופה של 15 חודשים על פשע שביצעה עשור קודם לכן- הברחת מזוודה מלאה בכסף מעסקת סמים. בבית הכלא היא פוגשת את בת זוגה לשעבר אלכס (לורה פרפון), אליה המזוודה הייתה שייכת, ומוצאת עצמה מתחבטת בשאלות לגבי עצמה, מיניותה והמשך חייה.

בראשונה, הנוכחות הנשית המובהקת לצד הדמויות המורכבות והיחסים האינטימיים ביניהן יוצרים סדרה עשירה במיוחד עם מסר פמיניסטי מובהק; לראשונה מזה הרבה יותר מדי זמן אנחנו עדים לשלל דמויות נשיות שונות ומגוונות המייצגות את החוויה הנשית, על כל סוגיה, גם מבלי שזו תהיה בהכרח קשורה לגברים או נעליים. בסדרה הזו, תאמינו או לא, נשים הן בנות אדם כשלעצמן. רדיקלי, אני יודעת. אבל יותר מתערובת האסטרוגן העשירה בסדרה, יש משהו בייצוג שנותנת כהן לאקטים מיניים שלכד את תשומת לבי והצליח לטעמי, כסוס טרויאני, להחדיר למסך הקטן נושא שהתקשורת הפופולרית בורחת ממנו כאש בשדה קוצים; לסביות (\ביסקסואליות\קוויר).

כתום זה השחור החדש תמונה 2

מתוך: כתום זה השחור החדש

אחד מן המקום היחידים בו תראו נשים מתגוששות זו עם זו הוא כנראה הפורנו, גן העדן של גברי העולם עם חיבור לרשת אינטרנט. בתרבות הפורנו, ז'אנר הלסביות הוא מן הפופולריים ביותר; שתי נשים או יותר, לרוב בלונדיניות דקיקות מותן, בתרגילים אקרובטיים מרשימים ומגוונים ובמופעים ווקאליים מרשימים אף יותר. המוחות שעומדים מאחורי המיצג הזה הם ברובם המוחלט גברים, וקהל היעד הוא, רגע אני אפתיע אתכם, גברים. השאלה שעולה פה היא בעצם למה? מתי ואיך התרבות המערבית הפכו שתי נשים למשהו שמדליק גברים?

אדריאן ריץ' טענה כי הקיום הלסבי "מהווה התקפה ישירה ועקיפה על הזכות הגברית לנגישות לנשים"; זאת אומרת, לסביות לטענתה מערערות את הגבר כשם שהן דוחקות אותו אל שולי המערכת, בכך שהן עצמאיות ממנו לחלוטין, אפילו ובמיוחד ברמה המינית. לדעתה, הצורך הגברי לשלוט מינית בנשים נובע "מהפחד שמא הנשים יהיו אדישות לחלוטין כלפיהן", כאשר תופעת הלסביות היא התוצר המזוקק של אדישות שכזו.

פה טמון ההיגיון בהפיכת הפורנו הלסבי לכזה שמיועד לגברים; על מנת להפוך את האקט הלסבי מכזה המאיים על מעמדו של הגבר, תרבות הפורנו הפטריארכלית יצרה דימוי עקום של לסביות והפכה אותו לכזה המוכפף לגבר. כלומר, מאקט שנובע מחוזק ובטחון, הפכו יוצרי הפורנו את הלסביות לכזאת שעצם קיומה הוא למען הנאתו של הגבר הצופה והופך את אותן הנשים לאובייקט המשחק בפניו. ההנאה הגברית מפורנו לסבי נטמעה בחברה שלנו ומשורשה היא חוויה סדיסטית המשמרת את עליונות הגבר על האישה, כשם שלמרות שזהו אקט שלגבר אין חלק בו, הוא הפך עצמו למביט מן הצד ומכאן לשולט בו.

כתום זה השחור החדש תמונה 4

ג'נג'י כהן (צילום מאת כריסטינה בומפרי, סטאר פיקס)

אבל ב'כתום זה השחור החדש' מצטיירת תמונה מעט שונה; האקטים הלסביים המוצגים בו הם לא בהכרח פורנוגרפיים, רוב הנשים המופיעות בסדרה הן לא מודל הסקסיות, והכי חשוב- כשהן יחד, הן יחד אך ורק משום דחף פנימי. אפילו הגברים שצופים בסדרה לא בהכרח ימצאו את סצנות הסקס בה מי יודע מה סקסיות; פשוט כי הן לא נועדו להיות כאלה. כהן ניסתה ליצור סדרה בה אחד הנושאים המרכזיים בה היא מיניות, והיא הצליחה לעשות זאת בצורה ישירה ובוטה גם מבלי שנחשוד שהציצים שמופיעים בה נועדו אך ורק לשם הרייטינג. חמישים גוונים של אפור? לא על מסך הטלוויזיה שלי.

לא צריך להיות לסבית, בי או קוויר כדי להבין את החשיבות של ייצוגן בתקשורת, ובסוד אני אגיד לכן, לא צריך להיות כל אלה כדי להיות פמיניסטית (סורי אדריאן, אבל היי, אותי עדיין לא העיפו מהתנועה הפמיניסטית). מה שכן, חשוב לזכור שחלק משחרור מגדרי טמון בשחרור ממודלים מגבילים של מיניות. אז יותר לסביות על המסכים? שמעו, זה טוב לכולנו. ויום מן הימים, כשנהיה משוחררות ומשוחררים מעול הפטריארכיה, ניתן כיף נלהב לג'נגי כהן ונודה לה בחמימות על עוד צעד קטן שקירב אותנו בדרך לעולם טוב יותר, והיא תחייך אלינו, ונשיר כולנו "קומבייה" מסביב למדורה אקראית.

מיילי סיירוס מציגה: אישה חזקה ועצמאית?

בזמן האחרון בכל מקום אליו תפנו את מבטכם תוכלו לראות את מיילי סיירוס; מוציאה לשון, כורעת ללידה, מתכופפת, צועקת, "בועטת". כמו כל כוכבות פעם-הייתי-נסיכה-עם-שיער-ארוך-וגולש-עכשיו-חימצנתי-אני-מורדת רבות אחרות, אל מול עיני המצלמות הופכת מיילי מילדת דיסני לכוכבת פופ. התגובות נעות מ'איכסוש' ל'שיואו איזה מגניב', אבל דבר אחד אפשר להגיד- פשוט אי אפשר להתעלם מהמהפך שהיא עברה.

הקליפ האחרון שהוציאה סיירוס, “We Can’t Stop”, חנך את המעבר שלה מעולם הילדים לעולם המבוגרים ובן לילה הפך ללהיט אינטרנטי; שוטים מזוויות שונות של תנוחות שלא הגיעו עדיין לקאמה-סוטרה, מלתחה מגיל חודשיים ותקריבים של הלשון של מיילי (מתוקה את בסוף תבלעי זבוב) זכו לעשרות מיליוני צפיות תוך שעות אחדות. בחודש שעבר בטקס פרסי הווידיאו-קליפים של MTV ההופעה הבלתי נשכחת של סיירוס הייתה המדוברת ביותר. בתחילה היא ביצעה את הלהיט האחרון שלה “We Can’t Stop” ולאחר מכן הצטרפה לרובין ת'יק כאשר שניהם פיזזו יחדיו לצלילי השיר “Blurred Lines”, הלהיט החדש של ת'יק, פורנוגרפיה בצורתו הויזואלית (ראו גרסה לא מצונזרת) ואונס קבוצתי בצורתו הורבלית (ראו ליריקה):

"אם את לא מצליחה לשמוע את מה שאני מנסה לומר, אם את לא מצליחה לקרוא מאותו הדף, אולי אני נעשה חירש, אולי אני נהפך עיוור […] אוקיי עכשיו הוא היה קרוב, ניסה לביית אותך. אבל את חיה, בייבי זה בטבע שלך […] וזה למה אני הולך לקחת ילדה טובה. אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה. את ילדה טובה […] אני שונא את הגבולות המטושטשים האלה. אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה"

באנגלית זה יותר רומנטי.

מיילי סיירוס, טקס פרסי אמ טי וי 2013

מיילי סיירוס מציגה: אישה חזקה ועצמאית? (צילום: Getty Images, מתוך מאקו)

אז אני יודעת, סקס מוכר, ועל כל טוסיק שהיא מצמידה כנגד מישהו היא מרוויחה כמה מיליוני דולרים. סבבה, הבנתי, אנחנו לא חיים בעולם מושלם. אבל זה הייצוג של מיניות נשית? זה באמת מה שסקסי בתרבות שלנו?

התרבות המערבית יצרה שני דימויים של נשים; ילדה טובה או אישה רעה. בעולם פוסט-פמיניסטי להיות הילדה הטובה זה כבר קצת מיושן. האישה הרעה לעומת זאת, זה הדבר החדש. מיילי סיירוס התחילה כילדה טובה, עכשיו היא בחרה בלהיות האישה הרעה. זה מה שמדונה התחילה בשנות ה-80 וה-90, מה שכל כוכבות הפופ הנוכחיות כמו ריהאנה, ליידי גאגא, ביונסה, ניקי מינאג' ועוד רבות וטובות ממשיכות.

מדונה היא בהחלט הרפורמטורית הגדולה של עולם הפופ בתחום הזה. היא קו פרשת המים שהפכה את המיניות הנשית המוחצנת ללגיטימית; בטוחה ומלאה בעצמה, מפגינה כוח וישירות, מדונה הביאה את מודל הפאם-פאטאל אל המסכים ושינתה את תרבות הפופ מיסודה. אך כל תנועה מהפכנית הופכת לשמרנית ביום מן הימים, ואני רוצה להכריז על היום כאותו היום.

מיילי סיירוס היא דוגמא לאיך באמתלה של מיניות נשית משוחררת מצליחים אנשי השיווק, הגברים שעומדים מאחוריה, פשוטו כמשמעו, ליצור ייצוג נשי של אישה מוחלשת ומוכפפת, פשוטו כמשמעו. אותם היפר-מיניות, מוחצנות ופישוק רגליים הם כבר לא תוצר של מודל חתרני, אלא מודל שמרני שמשעתק את הרעיון לפיו מיניות נשית זה תתכופפי כי ככה עושים את זה. הייתי שמחה אם בתרבות הפופ המערבית, שבה כבר יש לא מעט ייצוגים של נשים חזקות, מקור הכוח שלהן לא ינבע בהכרח מפסבדו-נשיות שנכפתה עליהן על ידי הגברים שמנהלים אותן.

מיילי סיירוס, טקס פרסי אמ טי וי 2013

אז נגיד ככה ילדות וילדים, לא (צילום: Getty Images, מתוך מאקו)

למה קרנית פלוג לא תהיה נגידה, ג'נט יילן לא תזכה להנפיק דולרים ורודים והאפליה נגד גברים בשוק העבודה לא תפסיק לעולם

פעם נוספת (ובקרוב עוד פעם) הנחית ביבי, להפתעת רבים, מהלומה כבדה על קרנית פלוג, המשנה לנגיד בנק ישראל ומחליפת מקומו הנוכחית, כאשר לא בחר בה פעם נוספת לנגידת בנק ישראל. פלוג, בעלת רקורד מרשים והמועמדת הטבעית לדעת רבים, סופגת סטירת לחי נוספת במקצועיות, מסירות ואחריות. ביבי לעומתה הולך וקטן בכל פעם שהבומרנג ששלח לאוויר פוגע בפניו במהירות כפולה.

בצירוף מקרים די מרשים, מסתבר שגם האמריקאים נמצאים בסיטואציה דומה. ברק אובמה דרוש לבחור מועמד שיחליף את ראש הבנק הפדרלי, בן ברננקי, כאשר אחת המועמדות המובילות הינה ג'נט יילן, סגנית יושב הראש. באופן לא מפתיעה בארה"ב, אחותנו הגדולה, אידיאל העושר וחופש הביטוי, מתחולל קמפיין סקסיסטי כנגד המועמדת. קצת שונה ממה שקורה בארץ, אבל אולי בעצם לא כל כך. להלן חלקים משני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה.

["הדולר הנקבי", כתבת מערכת, ניו יורק סאן, 27 ביולי, 2013]:

איזו כותרת פיקנטית.

"ג'יימס ת'ארבר פרסם פעם שתי קריקטורות של אישה משחקת פוקר. בראשונה, היא ישבה בשולחן כאשר היא מצמידה את קלפיה לשדייה, מביטה בשלל הנכבד, ושואלת, 'מה ארבעה אסים מנצחים'?. בשנייה היא שולחת מבט נוקב על הסובבים בשולחן, דורשת להבין 'למה אתם ממשיכים להעלות אותי כשאתם יודעים שאני מבלפת?'. האם האח רמניק (דיוויד רמניק, עורך ה'ניו יורק טיימס') מה'ניו יורק טיימס' היה מצליח לפרסם בדיחות שכאלה היום, את זה אנחנו לא יודעים. אבל נזכרנו בקריקטורות האלה בעקבות האפשרות שהנשיא אובמה עלול להפוך את המושלת ג'נט יילן ליושבת ראש הבנק הפדרלי"

מונולגים מהשחלה ג'נט יילן

ג'נט יילן, המשנה ליושב ראש הבנק הפדרלי וגם מזכירה ציצים

טוב, לאחר שפתחנו בתיאור גרפי של אישה התוחבת כנגד שדיה חפץ כלשהו אני חושבת שאפשר להתחיל. ולאחר ההקדמה המעוררת הזו, כמובן שראוי להתייחס אל שתי הקריקטורות הסקסיסטיות, אם לא מיזוגניות האלה כאל מדגם מייצג מבוסס מדעית, אובייקטיבי אך עם זאת משעשע, המתאר נשים; על כל עילגותן, ילדותיותן והשדיים שלהן, ולבסוף לקשר את הסמל הזה עם סגנית יושב ראש הבנק הפדרלי והמועמדת לראשותו, ג'נט יילן. אה ודיוויד רמניק כזה אח. ככה מתחילים כתבה בכל מערכת חדשותית שמכבדת את עצמה. וזה ממשיך:

[…] "מה בשם אלוהים הקשר בין העובדה שאמריקה פוסעת לכיוון חגיגות מאה השנים לבנק הפדרלי לבין השאלה הגדולה שנשאלת שהיא האם יושב הראש הבא שלו תהיה אישה?" […] "האם הגענו לתקופה בה יש דולר מגובה-מגדר? אנחנו לא מפחיתים מערכו של נושא האפליה כנגד נשים באמריקה או מהחשיבות של לשבור את תקרת הזכוכית. עבדיכם הנאמן בילה קריירה שלמה בלעודד נשים חזקות. אבל מה דולר מגובה מגדרית הולך לעשות בתקופה של כסף פיאט?"

פצצה ורודהמונולגים מהשחלה דולר מגובה מגדרית

ימין: הג'יהאד הפמיניסטי בהנהגת ג'נט יילן  |  שמאל: דולר מגובה מגדרית וקריסת העולם בגלל ג'נט יילן

בפסקה הזו עושים כותבי המאמר שני דברים: הראשון, למרות שהם בבירור מתכחשים לכך, כן מפחיתים מערכו של נושא האפליה כנגד נשים וכן מורידים מן החשיבות של לשבור את תקרת הזכוכית בעזרת הרחקה של הנושא המגדרי מתחום הכלכלה. הדבר השני שאלה מייצרים היא התחושה שהתמיכה במועמדת ג'נט יילן הינה משום היותה אישה, ותו לא; זאת תוך התעלמות ברורה מהניסיון האדיר שלה, הכישרון והיכולות יוצאות הדופן. בעצם צודקים, באותה מידה הדמוקרטים האלה היו בטח מעלים על כס המלכות גם קרפדה וזאת בתנאי שתהיה נקבה.

בנוסף לכל אלה, בפסקה קצרה זו מצליח עורך העיתון בהצלחה רבה לבסס את מעמדו כממש-גבר-ומה-זה-פמיניסט כאשר זה מעביר את כל הקריירה המפוארת שלו בלסייע לנשים חזקות אך עם זאת מסכנות, נקבות אומללות שרק עומדות בפתח ביתו בהמוניהן וזועקות "בבקשה אדוני העורך, תעודד אותי, תכתוב עליי עוד כתבה משפילה וניצית". ובתגובה לתחנונינו  הבלתי פוסקים הוא ממשיך וכותב:

[…] "אנחנו יודעים כיצד אנחנו עומדים למדוד את הופעתו של מר ברננק (ראש הבנק הפדרלי כיום)- על ידי ערך הדולר שהפקיד תחת פיקוחו על ידי הקונגרס" […] "האם הרקורד הזה היה טוב יותר אם היה אישה? איפה זה מעמיד את המושלת יילן?"

בעיה חמורה; אפליית גברים בשוק העבודה.

מונולגים מהשחלה ג'נט יילן 2

ג'נט יילן מפלה גברים

אך זה לא נגמר כאן. יומיים לאחר פרסום המאמר פרסם הוול סטריט ג'ורנל, עיתון גדול ומרכזי הרבה יותר, מאמר מערכת התוקף את ג'נט יילן עם התייחסות למאמר המערכת של הניו יורק סאן יומיים לפניו, כולל השימוש במונח 'הדולר הנקבי'. ["הקרקס של אובמה", כתבת מערכת, וול סטריט ג'ורנל, 29 ביולי, 2013]:

[…] "חסידים קנאים של 'פוליטיקת הגיוון' יזכרו כי מר סאמרס (המועמד השני לראשות הבנק הפדרלי) סיים את תפקידו בנשיאות הרווארד על ידי חברי הסגל כאשר הבחין\ציין כי לנשים אולי 'נגישות שונה לכשרון במעלה הסקאלה' במדעים הקשים. הוא רק הרהר בקול כשניסה להסביר את הצמצום היחסי של פרופסוריות נשים בעלות קביעות בתחום המדעים, אך בהרווארד זה כמו להעליב את מוחמד במכה."

הוא רק הרהר בקול, אז זה בסדר. אבל כדי שלא תסיקו מסקנות סתם:

[…] "מר סאמרס מעל הכל הוא נאמן של המפלגה הדמוקרטית ויעשה כל מה שיראה כנחוץ על מנת לסייע להילארי קלינטון בבחירות ב-2016."

היי, הוא בכלל פמיניסט!

וכך גם ביבי. פמיניסט. מה שהאמריקאים יכולים לכתוב הוא מה שאנחנו יכולים לחשוב.

Fed's Plosser, Yellen and Bullard Speak At AEA Annual Meeting

ג'נט יילן צוחקת אחרי שהפלתה גבר

בבעיות ההתפתחותיות שמפגין ראש ממשלת ישראל מעורב פחד תהומי מפני כל דבר העלול לערער את מעמדו שהרוויח תוך עמל רב על שימור ההגמוניה. איברי מין מבלבלים, נכון, אבל גם קצת ביקורתיות; הם כל מה שנחוץ כדי לא לזכות בתפקיד הנגידות (אך להרוויח יריקת פנים כפרס ניחומים). אישה שמביעה קצת ביקורת על הקינג היא בהחלט לא אחת שמתאימה לתפקיד.

זה מזכיר לי סיפור מצחיק; כשעדי קול (יש עתיד) השמיעה את קולה בכנסת כשנמנעה בהצבעה על חוק המשילות בניגוד לעמדת הקואליציה, היא עברה הטפה, נדרשה להתנצלות פומבית והושעתה מכל פעילות פרלמנטרית. כששי פירון (יש עתיד) עשה את אותו הדבר כשנמנע בהצבעה על החוק הקורא להעסקה ישירה של עובדים בשירות הציבורי, גם זאת בניגוד לעמדת הקואליציה, לא קרה דבר. ספק אם מישהו שמע על זה.

האם קרנית פלוג אינה ממונה לנגידת בנק ישראל משום שהיא אישה? כנראה שלא. התמונה כמובן יותר מורכבת. מה שניתן ללמוד מקמפיין השנאה הזה שמתחולל נגד ג'נט יילן הוא הלך רוח שהוא מייצג, כזה שרווח במידה רבה גם בחברה הישראלית. זה בא לידי ביטוי פעמים רבות בדימויים סקסיסטיים של נשים פוליטיקאיות בתקשורת, כזה שיוצר הילה של בוז ולעג כלפיהן.

כרגע נדמה כי המניע המרכזי לכך הוא הביקורת שמתחה פלוג על נתניהו, אבל אני לא רוצה לנתק בין השניים. בהיותה אישה כמו בהיותה מבקרת של ביבי, מערערת פלוג את הקבוצה השלטת שהוא מייצג. בזמן שמספרים לנו שמספר חברות הכנסת הוא הגדול ביותר בהיסטוריה של כנסת ישראל, ביבי מוביל ממשלה שבראשה גברים, שלא נזכיר חס וחלילה אשכנזים, שמייצגים דעות ימניות מדינית וכלכלית. קרנית פלוג היא לא מזה ולא לגמרי מזה, וזה מבחינתו כבר בעיה.

למאמרים המלאים:

The Female Dollar / The New York Sun

Obama's Fed Circus / The Wall Street Journal

'הרווק': מחפשים אהבה, גרסת אמבטיית הבוץ

"את רוצה אותו?", שאל דודו בעיניים בורקות את אחת המתמודדות בעת שהוא מעניק לה את הורד המזכה אותה במעבר לשלב הבא. "אתה רוצה לתת לי אותו?" היא עונה ברכות מתפרצת, וחלחלה מרעידה את גופי. כל המתמודדות עומדות נרגשות בשורה, מחכות שיוענק לכן הורד-פאלוס-האהבה-של-דודו שהן חשקו בו כה רבות. "התגעגעת לפינוקים שלי?" אבא דודו שואל מתמודדת אחרת ומעניק לה את אותו הורד, מושא כמיהתה, ובי הולך ומתגבר אינסטינקט הקאה בלתי נשלט.

חמש דקות של צפייה בתוכנית 'הרווק'; זה כל מה שנדרש עד שהגעתי להבנה שאני צריכה לכבות את מסך הטלוויזיה, ומיד. את ארבעת הדקות הראשונות ביליתי פעורת פה, את הדקה האחרונה העברתי עם מבט אדיש מהול בכעס מוכר מזה זמן. "זה לא מה שהתכוונתי אליו כשאמרתי בידור" רציתי לצעוק לעבר מפיקי התוכנית. אלה מצדם המשיכו בעניינם והגישו לי באריזה אסתטית ריקבון מוחי טהור. אך לא על התאים האפורים שאיבדתי במהלך חמש הדקות הראשונות והאחרונות של הצפייה שלי בתוכנית אני רוצה לדבר, אלא דווקא על הפורמט שלה ומה הוא מייצג ומייצר בעיני. אז נא להדק חגורות, הנה אנחנו מתחילים.

תחילה, ראוי לציין, אני לא מעוניינת להפנות את הטענות שלי הן כלפי המשתתפות בתוכנית, הן כלפי דודו אהרון; אלה הם רק בורג קטן במערכת גדולה, רקובה ומעוותת מיסודה, אשר עושה בהם ובכולנו שימוש ציני בלבד. מעבר לכך, אני גם לא רוצה להטיח האשמות בנוגע לרמה של התוכנית; למרות שעל זו לא הייתי מעניקה ממילא מחמאות רבות, היא בכל זאת לא העניין בעיניי. מה שהוא כן העניין, זה המסר שהתוכנית מעבירה לצופייה.

בתוכנית גבר אחד (הלא הוא הרווק) ונשים רבות (הלא הן המתחרות על ליבו). אי הסימטריה המגדרית הזו משעתקת תודעה פטריארכלית; תודעה לפיה המבנה החברתי הטבעי הוא כזה בו הגבר במרכז כאשר כל הקשרים הבין אישיים בין הנשים מתווכים דרכו. בתוכנית, דודו אהרון הוא החוט היחיד המקשר בין הנשים לבין עצמם; עליו השיחות, הדיונים, הוויכוחים, הוא מהות הקשר שלהן. אך יותר משהוא קושר אותן זו לזו, הוא זה המהווה חוצץ ביניהן; ריבים, סכסוכים ותככים אין ספור, זאת ועוד כחלק מהמלחמה על ה"אחד" (אנחנו, מצדנו, רבות).

כך מצליחים יוצרי התוכנית להציג תמונת מציאות מעוותת בה העולם הוא מעין אמבטיית בוץ עצומה בה כולנו נחלמות זו בזו, תוך שימוש בוטה במיניות שלנו, על מנת להשיג את זכר האלפא שיגאל אותנו מייסורינו, ייבחר בנו, יפרה אותנו. במאבק למציאת כל אחת ואחת את הדודו שלה, כל האמצעים כשרים: חשיפת שיניים, חידוד ציפורניים ויאללה- קאט פייט המוני.

מונולוגים מהשחלה תמונה 2

במשך כל ההיסטוריה האנושית, בצל הפטריארכיה ותחת שלטון ההגמוניה הגברית, היחסים הבין אישיים של נשים בינן לבין עצמן זכו להתעלמות ודחיקה אל מחוץ לתודעה. היחסים הסבוכים ומלאי העומק של אם ובתה, הקשר האמיץ הנקשר בין אחיות, החברות הנרקמת בין שתי זרות ואף היחסים האינטימיים בין שתי נשים המצאו זו את זו, כל אלה הורחקו מעינינו והפכו אותנו למופרדות זו מזו ועל כן גם כנמשלות ביתר קלות. בנאום 'כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון' אמרה אודרי לורד, סופרת ומשוררת פמיניסטית לסבית שחורה:

בשביל נשים, הצורך והתשוקה להזין אחת את השנייה אינו פתולוגי אלא גואל, ורעיון זה קיים בתוך הידיעה שכוחנו האמיתי מתגלה מחדש. זהו הקשר האמיתי שהעולם הפטריארכלי כל כך ירא ממנו.

הקשרים הבין-אישיים, החבריים, בין נשים לבין עצמן, הם מן האבידות הקשות שנכפו על נשים במהלך ההיסטוריה. עם זאת, אלו גם מן האמצעים החזקים והחשובים בהן נשים יכולות לפעול על מנת לנכס לעצמן את הכוח על חייהן. על אלה, אני מאמינה, ראוי להילחם ולמחות, זאת משום שאותם קשרים מחזקים, מלאי חשיבות ובעלי ערך בלתי נדלה הינם מן האקטים הפמיניסטיים בעלי ההשפעה והחשיבות הגדולים ביותר. אז הנה שוב הגענו לאותה נקודה, ועכשיו ידיי כבולות מלהגיד משהו שאינו נאמר בעבר; לא סתם אמרו שהאישי הוא פוליטי.

_________________________________________________________________________________________________

תוספת למעמיקות ולמעמיקים: נשאלתי מדוע אני מוחה על פורמט התוכנית 'הרווק' ולעומת זאת מתעלמת מהתוכנית 'הרווקה' (ובגרסתה הישראלית- 'קחי אותי שרון'). במבט ראשון נדמה כי זוהי ביקורת עניינית, אך בבחינה מדוקדקת יותר שלה ניתן לראות כי זאת חוטאת בחוסר הקשר. בעוד התוכנית 'הרווק' מאששת הבניות חברתיות מגדריות, התוכנית 'הרווקה' כמעט, ובאופן שעלול אומנם להיות יחסי וחלקי אך עדיין קיים, חותרת תחתיהם. ההיפוך המגדרי המוצג בה הופך אותה למרעננת, בעוד שמן המסרים בתוכנית 'הרווק' כבר מאסנו.

דואר ישראל מציג: איך לגעת באישה (המדריך לגבר)

לדואר ישראל כרטיס אשראי חדש.

לכבוד השקת המוצר וכיאה לחגיגה כמות זו, הוחלט בדואר ישראל לצאת עם פרסומת חדשה, קומית וקלילה בכיכובם של לא אחרים מאשר אלי ומריאנו. בגרסתה הראשונה מוצגת בפרסומת קשישה אשר נשדדת על ידי גבר איטלקי. השודד דורש מזומן, האישה בתגובה דורשת חיפוש גופני; "יותר למטה, סע סע, יש לך עוד" היא מורה תוך כדי התענגות ומוסיפה "שנים שלא שדדו אותי ככה". הרשות השנייה לשידור דרשה לצנזר את הפרסומת, ומה שנותר ממנה זה (בעצם אותו הדבר), רק שבמקום בקשת האישה נותרו אנחות וקולות התענגות בלבד.

על מנת שלא יגידו חלילה שאין לי חוש הומור, אני קודם כל רוצה לברך את דואר ישראל על הפרסומת. היא באמת מאוד מצחיקה. זאת אומרת- אישה, אלימות, הנאה, מין; מי אתם אנשי השיווק המבריקים שעומדים מאחורי יצירה שכזו? אם אפשר, הייתי רוצה להציע לחבורת כרישים שכמותכם רעיון. אני ממליצה שבפרסומת הבאה יהיה יותר סאדו-מאזו. מצחיק, נכון?

ולאחר הפרגונים, חשוב לציין כי זוהי לא הדוגמא הראשונה, השנייה או האלף לצורה שבה התקשורת מנרמלת אלימות של גברים כלפי נשים, וזו גם ככל הנראה לא תהיה האחרונה. ולמרות זאת, אני מרגישה אחריות אישית כלפי יוצרי הפרסומת הספציפית הזאת, ואשמח לבאר מושג שהם אולי שמעו עליו לפני המכונה 'תרבות האונס'.

תרבות האונס משמעה תרבות המעודדת הטרדות מיניות ואלימות מינית כלפי נשים. זוהי תרבות בה גוף האישה הינו רכוש הציבור ובה כל אדם רשאי לעשות בו כל החפץ בליבו. דרך יעילה במיוחד לשימור, הנכחת והגברת תרבות זו היא בעזרת הפיכת האישה, קורבן האלימות המינית, לכזו המתענגת מהאקט האלים.

פה מתחילים סיפורי האהבה הגדולים ביותר: מבטים סוטים, קריאות משפילות (ראו מקרה את אחלה כוסית- גבי אשכנזי gone wild), נגיעות חפוזות ואף הרבה יותר גרוע מכך, הכל מפאת ולמען רצון האישה. היא רוצה את זה, היא פשוט לא יודעת את זה עדיין. [עוד פעם אישה חלשה מותקפת, עוד פעם גניחות, עוד פעם "כן תמשיך אדוני השודד"; מרגע שניתן להבחין באלמנטים המשותפים הן לסרטי פורנו קשה והן לפרסומת לחברה ממשלתית, אני כבר מתחילה לדאוג]

אני רוצה להזכיר לאחראים על הפרסומת המביישת הזו את האחריות הציבורית המונחת על כתפיהם; יותר משהתרבות יוצרת את התקשורת, התקשורת יוצרת את התרבות. ואתם, אנשי ונשות התקשורת, הם אלה שיש להם השפעה עצומה על החברה בה אנו חיים. מתוקף סמכות זו, אני מציעה שתיקחו את עצמכם בידיים ותפסיקו לשווק לי את הסטיות האלימות הפסבדו-קומיות שלכם. תודה.

(אבל את האמת, אפשר אולי גם קצת לסלוח על הפרסומת הזו. הרי יש בה קצת מן האמת. זאת אומרת, יש בנות שנהנות מאונס. לא?)