והיום ב"עולם הבוקר": מה לעשות כשהבת שלך מסתובבת עם מכנסיים קצרים. מדי.

את הדקה ה-30 בתוכנית "העולם הבוקר" לפני מספר שבועות פתחו הילה קורח ואברי גלעד בראיון עם אביה של ילדה בת 12 שהושהתה מבית ספרה בגלל לבוש לא צנוע; היינו מכנסיים קצרים. "מדובר במדיניות של קוד לבוש מחמיר שלא תואם את רוח הקהילה" אומר האב, ד"ר ארנון בן ישראל ומוסיף, "בשנה שעברה העמידה סגנית המנהלת בפני כל את כל בנות שכבת ז' למסדר צניעות, ביקשה מהן להצמיד את הידיים לירכיים, וכל בת שקו המכנס עבר את קו האצבע ננזפה וחלק מהבנות הושעו".

לצפייה בריאיון המלא

למרות שהסיפור עורר את חמתי, בלשון המעטה, הוא לא הפתיע אותי בכלל. סך הכל, מדובר פה באותו הסיפור הישן והמוכר; גם אני חויבתי ללבוש מכנסיים על פי המשטר הבית ספרי, גם אני נאלצתי לעבור מסדרי צנע נוקשים בשער הכניסה, גם אני ננזפתי כשלא עברתי אותם. Been there, done that. מה שכן, סוף סוף מישהו מעלה את הבעיה. כבר הרבה מאוד זמן שאני תוהה לעצמי כיצד קיבלו על עצמם המוסדות הממלכתיים, בפרט החילוניים, חוקי צנע קפדניים כל כך, ואיש אינו אומר דבר.

מש העולם הבוקר

בתמונה: אברי גלעד והילה מקורח ב"עולם הבוקר", מתוך אתר וואלה

אך למרות התקוות שתליתי בריאיון הקצר ככזה שיעורר שאלות לגבי התפיסות השמרניות שלנו של זכות האישה על גופה, משם דרכו הייתה בכיוון של ירידה תלולה. זאת כאשר אני וחמשת צופיה הנוספים של התוכנית מעדנו לכיוון אכזבה נוספת מהיכולת של התקשורת לזהות את גרעין הבעיה; "אתה לא אמור לשמוח מהסיפור הזה?" שואלת הילה קורח את האב, "זאת אומרת אבות בדרך כלל לא נוטים לאהוב את זה שהבנות שלהן מסתובבות עם מכנסיים קצרים". מהאב לא קיבלנו תשובה, זאת כי אברי גלעד חש צורך דחוף להודיע כי "בואו נגיד את האמת, היום הבנות מסתובבת עם מכנסיים קצרים. מדי". את הריאיון חתם האב באמירה כי "אם יש בת שמגיעה באופן באמת פרובוקטיבי אולי הבעיה היא בעיה ברקע המשפחתי שלה" וברקע רצו תמונות נעות של עכוזים צעירים ומתוחים היטב שעשו נעימי לגברים צופי התוכנית.

חלקו השני של הריאיון היה בטעם רע; יותר מדי תפיסת-האבא'לה-הפטריארך-לא-רוצה-שבתו-הבתולית-תחשוף-יותר-מדי-עור, יותר מדי מי-שהולכת-חשוף-משמע-דדי-איישוס והרבה יותר מדי אברי-לא-מרגיש-בנוח-עם-ניצני-מיניות-נשית. ולמרות כל אלה, אני רוצה לברך את אביה של אותה הילדה על מאבק צודק ונכון. הוא מנהל מלחמה כנגד המנהלת, סגניתה, וועד ההורים, צופי התוכנית, בתכלס כמעט כל שאר העולם ועכשיו גם אברי גלעד, שגם הוא כמו רבים וטובים פיתח יחסי אהבה-שנאה עם מראו של עור צעיר.

אבל לא על אברי המסכן שנקלע אל בין שורות הפוסט הזה הייתי רוצה לדבר, אלא על התפיסה שלנו כחברה את המיניות הנשית וחוסר היכולת, כאישה צעירה, לבחור בחירה חופשית בעולם שכזה.

כאישה, בטח ובטח כנערה, מופעל עלייך לחץ מתמיד; מצד אחד אומרים לך בכל מקום שהכלי היחיד שעומד לרשותך הוא המיניות שלך, מצד שני אם את מסתובבת באופן פרובוקטיבי "אולי הבעיה היא ברקע המשפחתי שלך". זה מצב מאוד נוח; למה להרהר במה אנחנו עושים לא נכון, אם אפשר להאשים את הנערה, להעביר אותה מסכת השפלות בכניסה לבית הספר, לשלוח אותה חזרה הביתה, שם מיילי סיירוס (זו שלפני חודשיים הייתה כוכבת הילדים המוערצת עליה) תופיע על מסך הטלוויזיה בתנוחת סאדו-מאזו עם שלושה גמדים משופמים מרקדים מסביבה, ובסוף להגיד "אולי הבעיה היא ברקע המשפחתי שלה".

מש שיקסע2

בתמונה: שיקסע עם בעיות בבית. ככה זה מתחיל. 

סלחו לי יקיריי, אבל הבעיה היא בכם. מכסים את גוף האישה, מפשיטים אותו, מלבישים אותו שוב, ואחר כך חושפים אותו; אז מה אם הצבעתם יאיר לפיד, אז מה אם ביכיתם חרדי או שניים בהדרת נשים ואז מה אם בגלל זה אתם נראים לעצמכם וואלה מה זה ליברלים; אותה ההתעסקות האובססיבית בגוף האישה נובעת מאותו המקור- חוסר היכולת שלכם להתמודד עם העובדה שלאישה, תתכוננו, הנה זה מגיע, יש זכות מלאה על גופה.

רדיקלי, אני יודעת, גל הפמיניזם השני היה משהו משהו.

ולפרץ החדשנות נוסח שנות ה-60 שתקפה אותי הייתי רוצה להוסיף שלא, ממש לא אכפת לי מה הילדה הזאת לבשה לבית הספר, ולמען האמת גם דעתכם לא כל כך משנה בעיניי. כי בואו נודה, בין אם היא הולכת עם כיסוי ראש ובין עם מכנסיים שנראות יותר כמו תחתונים, בכל מקרה תשפטו אותה. אז תורידו קצת מהלחץ, ותנו לה שנייה לחיות, היא כולה בת 12.

מודעות פרסומת

בקיץ הזה תלבשי כתום: למה 'כתום זה השחור החדש' היא הסדרה הכי מתקדמת על המסך

ג'נג'י כהן, יוצרת הסדרה 'כתום זה השחור החדש', לא מפחדת ליצור פרובוקציות; סצינות מין מפורשות, בוטות ולא תמיד אסתטיות הן מנת חלקה של הסדרה החדשה שלה שיצאה ביוני שעבר; 'כתום זה השחור החדש' מספרת את סיפורה של פייפר צ'פמן (טיילור שילינג), אמריקאית לבנה מהמעמד הבינוני-גבוה שנכנסת לכלא נשים לתקופה של 15 חודשים על פשע שביצעה עשור קודם לכן- הברחת מזוודה מלאה בכסף מעסקת סמים. בבית הכלא היא פוגשת את בת זוגה לשעבר אלכס (לורה פרפון), אליה המזוודה הייתה שייכת, ומוצאת עצמה מתחבטת בשאלות לגבי עצמה, מיניותה והמשך חייה.

בראשונה, הנוכחות הנשית המובהקת לצד הדמויות המורכבות והיחסים האינטימיים ביניהן יוצרים סדרה עשירה במיוחד עם מסר פמיניסטי מובהק; לראשונה מזה הרבה יותר מדי זמן אנחנו עדים לשלל דמויות נשיות שונות ומגוונות המייצגות את החוויה הנשית, על כל סוגיה, גם מבלי שזו תהיה בהכרח קשורה לגברים או נעליים. בסדרה הזו, תאמינו או לא, נשים הן בנות אדם כשלעצמן. רדיקלי, אני יודעת. אבל יותר מתערובת האסטרוגן העשירה בסדרה, יש משהו בייצוג שנותנת כהן לאקטים מיניים שלכד את תשומת לבי והצליח לטעמי, כסוס טרויאני, להחדיר למסך הקטן נושא שהתקשורת הפופולרית בורחת ממנו כאש בשדה קוצים; לסביות (\ביסקסואליות\קוויר).

כתום זה השחור החדש תמונה 2

מתוך: כתום זה השחור החדש

אחד מן המקום היחידים בו תראו נשים מתגוששות זו עם זו הוא כנראה הפורנו, גן העדן של גברי העולם עם חיבור לרשת אינטרנט. בתרבות הפורנו, ז'אנר הלסביות הוא מן הפופולריים ביותר; שתי נשים או יותר, לרוב בלונדיניות דקיקות מותן, בתרגילים אקרובטיים מרשימים ומגוונים ובמופעים ווקאליים מרשימים אף יותר. המוחות שעומדים מאחורי המיצג הזה הם ברובם המוחלט גברים, וקהל היעד הוא, רגע אני אפתיע אתכם, גברים. השאלה שעולה פה היא בעצם למה? מתי ואיך התרבות המערבית הפכו שתי נשים למשהו שמדליק גברים?

אדריאן ריץ' טענה כי הקיום הלסבי "מהווה התקפה ישירה ועקיפה על הזכות הגברית לנגישות לנשים"; זאת אומרת, לסביות לטענתה מערערות את הגבר כשם שהן דוחקות אותו אל שולי המערכת, בכך שהן עצמאיות ממנו לחלוטין, אפילו ובמיוחד ברמה המינית. לדעתה, הצורך הגברי לשלוט מינית בנשים נובע "מהפחד שמא הנשים יהיו אדישות לחלוטין כלפיהן", כאשר תופעת הלסביות היא התוצר המזוקק של אדישות שכזו.

פה טמון ההיגיון בהפיכת הפורנו הלסבי לכזה שמיועד לגברים; על מנת להפוך את האקט הלסבי מכזה המאיים על מעמדו של הגבר, תרבות הפורנו הפטריארכלית יצרה דימוי עקום של לסביות והפכה אותו לכזה המוכפף לגבר. כלומר, מאקט שנובע מחוזק ובטחון, הפכו יוצרי הפורנו את הלסביות לכזאת שעצם קיומה הוא למען הנאתו של הגבר הצופה והופך את אותן הנשים לאובייקט המשחק בפניו. ההנאה הגברית מפורנו לסבי נטמעה בחברה שלנו ומשורשה היא חוויה סדיסטית המשמרת את עליונות הגבר על האישה, כשם שלמרות שזהו אקט שלגבר אין חלק בו, הוא הפך עצמו למביט מן הצד ומכאן לשולט בו.

כתום זה השחור החדש תמונה 4

ג'נג'י כהן (צילום מאת כריסטינה בומפרי, סטאר פיקס)

אבל ב'כתום זה השחור החדש' מצטיירת תמונה מעט שונה; האקטים הלסביים המוצגים בו הם לא בהכרח פורנוגרפיים, רוב הנשים המופיעות בסדרה הן לא מודל הסקסיות, והכי חשוב- כשהן יחד, הן יחד אך ורק משום דחף פנימי. אפילו הגברים שצופים בסדרה לא בהכרח ימצאו את סצנות הסקס בה מי יודע מה סקסיות; פשוט כי הן לא נועדו להיות כאלה. כהן ניסתה ליצור סדרה בה אחד הנושאים המרכזיים בה היא מיניות, והיא הצליחה לעשות זאת בצורה ישירה ובוטה גם מבלי שנחשוד שהציצים שמופיעים בה נועדו אך ורק לשם הרייטינג. חמישים גוונים של אפור? לא על מסך הטלוויזיה שלי.

לא צריך להיות לסבית, בי או קוויר כדי להבין את החשיבות של ייצוגן בתקשורת, ובסוד אני אגיד לכן, לא צריך להיות כל אלה כדי להיות פמיניסטית (סורי אדריאן, אבל היי, אותי עדיין לא העיפו מהתנועה הפמיניסטית). מה שכן, חשוב לזכור שחלק משחרור מגדרי טמון בשחרור ממודלים מגבילים של מיניות. אז יותר לסביות על המסכים? שמעו, זה טוב לכולנו. ויום מן הימים, כשנהיה משוחררות ומשוחררים מעול הפטריארכיה, ניתן כיף נלהב לג'נגי כהן ונודה לה בחמימות על עוד צעד קטן שקירב אותנו בדרך לעולם טוב יותר, והיא תחייך אלינו, ונשיר כולנו "קומבייה" מסביב למדורה אקראית.