את הדקה ה-30 בתוכנית "העולם הבוקר" לפני מספר שבועות פתחו הילה קורח ואברי גלעד בראיון עם אביה של ילדה בת 12 שהושהתה מבית ספרה בגלל לבוש לא צנוע; היינו מכנסיים קצרים. "מדובר במדיניות של קוד לבוש מחמיר שלא תואם את רוח הקהילה" אומר האב, ד"ר ארנון בן ישראל ומוסיף, "בשנה שעברה העמידה סגנית המנהלת בפני כל את כל בנות שכבת ז' למסדר צניעות, ביקשה מהן להצמיד את הידיים לירכיים, וכל בת שקו המכנס עבר את קו האצבע ננזפה וחלק מהבנות הושעו".
למרות שהסיפור עורר את חמתי, בלשון המעטה, הוא לא הפתיע אותי בכלל. סך הכל, מדובר פה באותו הסיפור הישן והמוכר; גם אני חויבתי ללבוש מכנסיים על פי המשטר הבית ספרי, גם אני נאלצתי לעבור מסדרי צנע נוקשים בשער הכניסה, גם אני ננזפתי כשלא עברתי אותם. Been there, done that. מה שכן, סוף סוף מישהו מעלה את הבעיה. כבר הרבה מאוד זמן שאני תוהה לעצמי כיצד קיבלו על עצמם המוסדות הממלכתיים, בפרט החילוניים, חוקי צנע קפדניים כל כך, ואיש אינו אומר דבר.
בתמונה: אברי גלעד והילה מקורח ב"עולם הבוקר", מתוך אתר וואלה
אך למרות התקוות שתליתי בריאיון הקצר ככזה שיעורר שאלות לגבי התפיסות השמרניות שלנו של זכות האישה על גופה, משם דרכו הייתה בכיוון של ירידה תלולה. זאת כאשר אני וחמשת צופיה הנוספים של התוכנית מעדנו לכיוון אכזבה נוספת מהיכולת של התקשורת לזהות את גרעין הבעיה; "אתה לא אמור לשמוח מהסיפור הזה?" שואלת הילה קורח את האב, "זאת אומרת אבות בדרך כלל לא נוטים לאהוב את זה שהבנות שלהן מסתובבות עם מכנסיים קצרים". מהאב לא קיבלנו תשובה, זאת כי אברי גלעד חש צורך דחוף להודיע כי "בואו נגיד את האמת, היום הבנות מסתובבת עם מכנסיים קצרים. מדי". את הריאיון חתם האב באמירה כי "אם יש בת שמגיעה באופן באמת פרובוקטיבי אולי הבעיה היא בעיה ברקע המשפחתי שלה" וברקע רצו תמונות נעות של עכוזים צעירים ומתוחים היטב שעשו נעימי לגברים צופי התוכנית.
חלקו השני של הריאיון היה בטעם רע; יותר מדי תפיסת-האבא'לה-הפטריארך-לא-רוצה-שבתו-הבתולית-תחשוף-יותר-מדי-עור, יותר מדי מי-שהולכת-חשוף-משמע-דדי-איישוס והרבה יותר מדי אברי-לא-מרגיש-בנוח-עם-ניצני-מיניות-נשית. ולמרות כל אלה, אני רוצה לברך את אביה של אותה הילדה על מאבק צודק ונכון. הוא מנהל מלחמה כנגד המנהלת, סגניתה, וועד ההורים, צופי התוכנית, בתכלס כמעט כל שאר העולם ועכשיו גם אברי גלעד, שגם הוא כמו רבים וטובים פיתח יחסי אהבה-שנאה עם מראו של עור צעיר.
אבל לא על אברי המסכן שנקלע אל בין שורות הפוסט הזה הייתי רוצה לדבר, אלא על התפיסה שלנו כחברה את המיניות הנשית וחוסר היכולת, כאישה צעירה, לבחור בחירה חופשית בעולם שכזה.
כאישה, בטח ובטח כנערה, מופעל עלייך לחץ מתמיד; מצד אחד אומרים לך בכל מקום שהכלי היחיד שעומד לרשותך הוא המיניות שלך, מצד שני אם את מסתובבת באופן פרובוקטיבי "אולי הבעיה היא ברקע המשפחתי שלך". זה מצב מאוד נוח; למה להרהר במה אנחנו עושים לא נכון, אם אפשר להאשים את הנערה, להעביר אותה מסכת השפלות בכניסה לבית הספר, לשלוח אותה חזרה הביתה, שם מיילי סיירוס (זו שלפני חודשיים הייתה כוכבת הילדים המוערצת עליה) תופיע על מסך הטלוויזיה בתנוחת סאדו-מאזו עם שלושה גמדים משופמים מרקדים מסביבה, ובסוף להגיד "אולי הבעיה היא ברקע המשפחתי שלה".
בתמונה: שיקסע עם בעיות בבית. ככה זה מתחיל.
סלחו לי יקיריי, אבל הבעיה היא בכם. מכסים את גוף האישה, מפשיטים אותו, מלבישים אותו שוב, ואחר כך חושפים אותו; אז מה אם הצבעתם יאיר לפיד, אז מה אם ביכיתם חרדי או שניים בהדרת נשים ואז מה אם בגלל זה אתם נראים לעצמכם וואלה מה זה ליברלים; אותה ההתעסקות האובססיבית בגוף האישה נובעת מאותו המקור- חוסר היכולת שלכם להתמודד עם העובדה שלאישה, תתכוננו, הנה זה מגיע, יש זכות מלאה על גופה.
רדיקלי, אני יודעת, גל הפמיניזם השני היה משהו משהו.
ולפרץ החדשנות נוסח שנות ה-60 שתקפה אותי הייתי רוצה להוסיף שלא, ממש לא אכפת לי מה הילדה הזאת לבשה לבית הספר, ולמען האמת גם דעתכם לא כל כך משנה בעיניי. כי בואו נודה, בין אם היא הולכת עם כיסוי ראש ובין עם מכנסיים שנראות יותר כמו תחתונים, בכל מקרה תשפטו אותה. אז תורידו קצת מהלחץ, ותנו לה שנייה לחיות, היא כולה בת 12.
מונולוגים מהשחלה 