בקיץ הזה תלבשי כתום: למה 'כתום זה השחור החדש' היא הסדרה הכי מתקדמת על המסך

ג'נג'י כהן, יוצרת הסדרה 'כתום זה השחור החדש', לא מפחדת ליצור פרובוקציות; סצינות מין מפורשות, בוטות ולא תמיד אסתטיות הן מנת חלקה של הסדרה החדשה שלה שיצאה ביוני שעבר; 'כתום זה השחור החדש' מספרת את סיפורה של פייפר צ'פמן (טיילור שילינג), אמריקאית לבנה מהמעמד הבינוני-גבוה שנכנסת לכלא נשים לתקופה של 15 חודשים על פשע שביצעה עשור קודם לכן- הברחת מזוודה מלאה בכסף מעסקת סמים. בבית הכלא היא פוגשת את בת זוגה לשעבר אלכס (לורה פרפון), אליה המזוודה הייתה שייכת, ומוצאת עצמה מתחבטת בשאלות לגבי עצמה, מיניותה והמשך חייה.

בראשונה, הנוכחות הנשית המובהקת לצד הדמויות המורכבות והיחסים האינטימיים ביניהן יוצרים סדרה עשירה במיוחד עם מסר פמיניסטי מובהק; לראשונה מזה הרבה יותר מדי זמן אנחנו עדים לשלל דמויות נשיות שונות ומגוונות המייצגות את החוויה הנשית, על כל סוגיה, גם מבלי שזו תהיה בהכרח קשורה לגברים או נעליים. בסדרה הזו, תאמינו או לא, נשים הן בנות אדם כשלעצמן. רדיקלי, אני יודעת. אבל יותר מתערובת האסטרוגן העשירה בסדרה, יש משהו בייצוג שנותנת כהן לאקטים מיניים שלכד את תשומת לבי והצליח לטעמי, כסוס טרויאני, להחדיר למסך הקטן נושא שהתקשורת הפופולרית בורחת ממנו כאש בשדה קוצים; לסביות (\ביסקסואליות\קוויר).

כתום זה השחור החדש תמונה 2

מתוך: כתום זה השחור החדש

אחד מן המקום היחידים בו תראו נשים מתגוששות זו עם זו הוא כנראה הפורנו, גן העדן של גברי העולם עם חיבור לרשת אינטרנט. בתרבות הפורנו, ז'אנר הלסביות הוא מן הפופולריים ביותר; שתי נשים או יותר, לרוב בלונדיניות דקיקות מותן, בתרגילים אקרובטיים מרשימים ומגוונים ובמופעים ווקאליים מרשימים אף יותר. המוחות שעומדים מאחורי המיצג הזה הם ברובם המוחלט גברים, וקהל היעד הוא, רגע אני אפתיע אתכם, גברים. השאלה שעולה פה היא בעצם למה? מתי ואיך התרבות המערבית הפכו שתי נשים למשהו שמדליק גברים?

אדריאן ריץ' טענה כי הקיום הלסבי "מהווה התקפה ישירה ועקיפה על הזכות הגברית לנגישות לנשים"; זאת אומרת, לסביות לטענתה מערערות את הגבר כשם שהן דוחקות אותו אל שולי המערכת, בכך שהן עצמאיות ממנו לחלוטין, אפילו ובמיוחד ברמה המינית. לדעתה, הצורך הגברי לשלוט מינית בנשים נובע "מהפחד שמא הנשים יהיו אדישות לחלוטין כלפיהן", כאשר תופעת הלסביות היא התוצר המזוקק של אדישות שכזו.

פה טמון ההיגיון בהפיכת הפורנו הלסבי לכזה שמיועד לגברים; על מנת להפוך את האקט הלסבי מכזה המאיים על מעמדו של הגבר, תרבות הפורנו הפטריארכלית יצרה דימוי עקום של לסביות והפכה אותו לכזה המוכפף לגבר. כלומר, מאקט שנובע מחוזק ובטחון, הפכו יוצרי הפורנו את הלסביות לכזאת שעצם קיומה הוא למען הנאתו של הגבר הצופה והופך את אותן הנשים לאובייקט המשחק בפניו. ההנאה הגברית מפורנו לסבי נטמעה בחברה שלנו ומשורשה היא חוויה סדיסטית המשמרת את עליונות הגבר על האישה, כשם שלמרות שזהו אקט שלגבר אין חלק בו, הוא הפך עצמו למביט מן הצד ומכאן לשולט בו.

כתום זה השחור החדש תמונה 4

ג'נג'י כהן (צילום מאת כריסטינה בומפרי, סטאר פיקס)

אבל ב'כתום זה השחור החדש' מצטיירת תמונה מעט שונה; האקטים הלסביים המוצגים בו הם לא בהכרח פורנוגרפיים, רוב הנשים המופיעות בסדרה הן לא מודל הסקסיות, והכי חשוב- כשהן יחד, הן יחד אך ורק משום דחף פנימי. אפילו הגברים שצופים בסדרה לא בהכרח ימצאו את סצנות הסקס בה מי יודע מה סקסיות; פשוט כי הן לא נועדו להיות כאלה. כהן ניסתה ליצור סדרה בה אחד הנושאים המרכזיים בה היא מיניות, והיא הצליחה לעשות זאת בצורה ישירה ובוטה גם מבלי שנחשוד שהציצים שמופיעים בה נועדו אך ורק לשם הרייטינג. חמישים גוונים של אפור? לא על מסך הטלוויזיה שלי.

לא צריך להיות לסבית, בי או קוויר כדי להבין את החשיבות של ייצוגן בתקשורת, ובסוד אני אגיד לכן, לא צריך להיות כל אלה כדי להיות פמיניסטית (סורי אדריאן, אבל היי, אותי עדיין לא העיפו מהתנועה הפמיניסטית). מה שכן, חשוב לזכור שחלק משחרור מגדרי טמון בשחרור ממודלים מגבילים של מיניות. אז יותר לסביות על המסכים? שמעו, זה טוב לכולנו. ויום מן הימים, כשנהיה משוחררות ומשוחררים מעול הפטריארכיה, ניתן כיף נלהב לג'נגי כהן ונודה לה בחמימות על עוד צעד קטן שקירב אותנו בדרך לעולם טוב יותר, והיא תחייך אלינו, ונשיר כולנו "קומבייה" מסביב למדורה אקראית.

מודעות פרסומת

מיילי סיירוס מציגה: אישה חזקה ועצמאית?

בזמן האחרון בכל מקום אליו תפנו את מבטכם תוכלו לראות את מיילי סיירוס; מוציאה לשון, כורעת ללידה, מתכופפת, צועקת, "בועטת". כמו כל כוכבות פעם-הייתי-נסיכה-עם-שיער-ארוך-וגולש-עכשיו-חימצנתי-אני-מורדת רבות אחרות, אל מול עיני המצלמות הופכת מיילי מילדת דיסני לכוכבת פופ. התגובות נעות מ'איכסוש' ל'שיואו איזה מגניב', אבל דבר אחד אפשר להגיד- פשוט אי אפשר להתעלם מהמהפך שהיא עברה.

הקליפ האחרון שהוציאה סיירוס, “We Can’t Stop”, חנך את המעבר שלה מעולם הילדים לעולם המבוגרים ובן לילה הפך ללהיט אינטרנטי; שוטים מזוויות שונות של תנוחות שלא הגיעו עדיין לקאמה-סוטרה, מלתחה מגיל חודשיים ותקריבים של הלשון של מיילי (מתוקה את בסוף תבלעי זבוב) זכו לעשרות מיליוני צפיות תוך שעות אחדות. בחודש שעבר בטקס פרסי הווידיאו-קליפים של MTV ההופעה הבלתי נשכחת של סיירוס הייתה המדוברת ביותר. בתחילה היא ביצעה את הלהיט האחרון שלה “We Can’t Stop” ולאחר מכן הצטרפה לרובין ת'יק כאשר שניהם פיזזו יחדיו לצלילי השיר “Blurred Lines”, הלהיט החדש של ת'יק, פורנוגרפיה בצורתו הויזואלית (ראו גרסה לא מצונזרת) ואונס קבוצתי בצורתו הורבלית (ראו ליריקה):

"אם את לא מצליחה לשמוע את מה שאני מנסה לומר, אם את לא מצליחה לקרוא מאותו הדף, אולי אני נעשה חירש, אולי אני נהפך עיוור […] אוקיי עכשיו הוא היה קרוב, ניסה לביית אותך. אבל את חיה, בייבי זה בטבע שלך […] וזה למה אני הולך לקחת ילדה טובה. אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה. את ילדה טובה […] אני שונא את הגבולות המטושטשים האלה. אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה, אני יודע שאת רוצה את זה"

באנגלית זה יותר רומנטי.

מיילי סיירוס, טקס פרסי אמ טי וי 2013

מיילי סיירוס מציגה: אישה חזקה ועצמאית? (צילום: Getty Images, מתוך מאקו)

אז אני יודעת, סקס מוכר, ועל כל טוסיק שהיא מצמידה כנגד מישהו היא מרוויחה כמה מיליוני דולרים. סבבה, הבנתי, אנחנו לא חיים בעולם מושלם. אבל זה הייצוג של מיניות נשית? זה באמת מה שסקסי בתרבות שלנו?

התרבות המערבית יצרה שני דימויים של נשים; ילדה טובה או אישה רעה. בעולם פוסט-פמיניסטי להיות הילדה הטובה זה כבר קצת מיושן. האישה הרעה לעומת זאת, זה הדבר החדש. מיילי סיירוס התחילה כילדה טובה, עכשיו היא בחרה בלהיות האישה הרעה. זה מה שמדונה התחילה בשנות ה-80 וה-90, מה שכל כוכבות הפופ הנוכחיות כמו ריהאנה, ליידי גאגא, ביונסה, ניקי מינאג' ועוד רבות וטובות ממשיכות.

מדונה היא בהחלט הרפורמטורית הגדולה של עולם הפופ בתחום הזה. היא קו פרשת המים שהפכה את המיניות הנשית המוחצנת ללגיטימית; בטוחה ומלאה בעצמה, מפגינה כוח וישירות, מדונה הביאה את מודל הפאם-פאטאל אל המסכים ושינתה את תרבות הפופ מיסודה. אך כל תנועה מהפכנית הופכת לשמרנית ביום מן הימים, ואני רוצה להכריז על היום כאותו היום.

מיילי סיירוס היא דוגמא לאיך באמתלה של מיניות נשית משוחררת מצליחים אנשי השיווק, הגברים שעומדים מאחוריה, פשוטו כמשמעו, ליצור ייצוג נשי של אישה מוחלשת ומוכפפת, פשוטו כמשמעו. אותם היפר-מיניות, מוחצנות ופישוק רגליים הם כבר לא תוצר של מודל חתרני, אלא מודל שמרני שמשעתק את הרעיון לפיו מיניות נשית זה תתכופפי כי ככה עושים את זה. הייתי שמחה אם בתרבות הפופ המערבית, שבה כבר יש לא מעט ייצוגים של נשים חזקות, מקור הכוח שלהן לא ינבע בהכרח מפסבדו-נשיות שנכפתה עליהן על ידי הגברים שמנהלים אותן.

מיילי סיירוס, טקס פרסי אמ טי וי 2013

אז נגיד ככה ילדות וילדים, לא (צילום: Getty Images, מתוך מאקו)