לדואר ישראל כרטיס אשראי חדש.
לכבוד השקת המוצר וכיאה לחגיגה כמות זו, הוחלט בדואר ישראל לצאת עם פרסומת חדשה, קומית וקלילה בכיכובם של לא אחרים מאשר אלי ומריאנו. בגרסתה הראשונה מוצגת בפרסומת קשישה אשר נשדדת על ידי גבר איטלקי. השודד דורש מזומן, האישה בתגובה דורשת חיפוש גופני; "יותר למטה, סע סע, יש לך עוד" היא מורה תוך כדי התענגות ומוסיפה "שנים שלא שדדו אותי ככה". הרשות השנייה לשידור דרשה לצנזר את הפרסומת, ומה שנותר ממנה זה (בעצם אותו הדבר), רק שבמקום בקשת האישה נותרו אנחות וקולות התענגות בלבד.
על מנת שלא יגידו חלילה שאין לי חוש הומור, אני קודם כל רוצה לברך את דואר ישראל על הפרסומת. היא באמת מאוד מצחיקה. זאת אומרת- אישה, אלימות, הנאה, מין; מי אתם אנשי השיווק המבריקים שעומדים מאחורי יצירה שכזו? אם אפשר, הייתי רוצה להציע לחבורת כרישים שכמותכם רעיון. אני ממליצה שבפרסומת הבאה יהיה יותר סאדו-מאזו. מצחיק, נכון?
ולאחר הפרגונים, חשוב לציין כי זוהי לא הדוגמא הראשונה, השנייה או האלף לצורה שבה התקשורת מנרמלת אלימות של גברים כלפי נשים, וזו גם ככל הנראה לא תהיה האחרונה. ולמרות זאת, אני מרגישה אחריות אישית כלפי יוצרי הפרסומת הספציפית הזאת, ואשמח לבאר מושג שהם אולי שמעו עליו לפני המכונה 'תרבות האונס'.
תרבות האונס משמעה תרבות המעודדת הטרדות מיניות ואלימות מינית כלפי נשים. זוהי תרבות בה גוף האישה הינו רכוש הציבור ובה כל אדם רשאי לעשות בו כל החפץ בליבו. דרך יעילה במיוחד לשימור, הנכחת והגברת תרבות זו היא בעזרת הפיכת האישה, קורבן האלימות המינית, לכזו המתענגת מהאקט האלים.
פה מתחילים סיפורי האהבה הגדולים ביותר: מבטים סוטים, קריאות משפילות (ראו מקרה את אחלה כוסית- גבי אשכנזי gone wild), נגיעות חפוזות ואף הרבה יותר גרוע מכך, הכל מפאת ולמען רצון האישה. היא רוצה את זה, היא פשוט לא יודעת את זה עדיין. [עוד פעם אישה חלשה מותקפת, עוד פעם גניחות, עוד פעם "כן תמשיך אדוני השודד"; מרגע שניתן להבחין באלמנטים המשותפים הן לסרטי פורנו קשה והן לפרסומת לחברה ממשלתית, אני כבר מתחילה לדאוג]
אני רוצה להזכיר לאחראים על הפרסומת המביישת הזו את האחריות הציבורית המונחת על כתפיהם; יותר משהתרבות יוצרת את התקשורת, התקשורת יוצרת את התרבות. ואתם, אנשי ונשות התקשורת, הם אלה שיש להם השפעה עצומה על החברה בה אנו חיים. מתוקף סמכות זו, אני מציעה שתיקחו את עצמכם בידיים ותפסיקו לשווק לי את הסטיות האלימות הפסבדו-קומיות שלכם. תודה.
(אבל את האמת, אפשר אולי גם קצת לסלוח על הפרסומת הזו. הרי יש בה קצת מן האמת. זאת אומרת, יש בנות שנהנות מאונס. לא?)
מונולוגים מהשחלה 
יש כאן משהו יותר עמוק – הקשר בין תרבות שוביניסטית לגוף ציבורי ממשלתי שמייצג מדינה. אנחנו יצחק מרדכי. אנחנו קצב. אנחנו ממלכתי, מדינה כובשת, ונישאר כוחנים ושוביניסטים.