'הרווק': מחפשים אהבה, גרסת אמבטיית הבוץ

"את רוצה אותו?", שאל דודו בעיניים בורקות את אחת המתמודדות בעת שהוא מעניק לה את הורד המזכה אותה במעבר לשלב הבא. "אתה רוצה לתת לי אותו?" היא עונה ברכות מתפרצת, וחלחלה מרעידה את גופי. כל המתמודדות עומדות נרגשות בשורה, מחכות שיוענק לכן הורד-פאלוס-האהבה-של-דודו שהן חשקו בו כה רבות. "התגעגעת לפינוקים שלי?" אבא דודו שואל מתמודדת אחרת ומעניק לה את אותו הורד, מושא כמיהתה, ובי הולך ומתגבר אינסטינקט הקאה בלתי נשלט.

חמש דקות של צפייה בתוכנית 'הרווק'; זה כל מה שנדרש עד שהגעתי להבנה שאני צריכה לכבות את מסך הטלוויזיה, ומיד. את ארבעת הדקות הראשונות ביליתי פעורת פה, את הדקה האחרונה העברתי עם מבט אדיש מהול בכעס מוכר מזה זמן. "זה לא מה שהתכוונתי אליו כשאמרתי בידור" רציתי לצעוק לעבר מפיקי התוכנית. אלה מצדם המשיכו בעניינם והגישו לי באריזה אסתטית ריקבון מוחי טהור. אך לא על התאים האפורים שאיבדתי במהלך חמש הדקות הראשונות והאחרונות של הצפייה שלי בתוכנית אני רוצה לדבר, אלא דווקא על הפורמט שלה ומה הוא מייצג ומייצר בעיני. אז נא להדק חגורות, הנה אנחנו מתחילים.

תחילה, ראוי לציין, אני לא מעוניינת להפנות את הטענות שלי הן כלפי המשתתפות בתוכנית, הן כלפי דודו אהרון; אלה הם רק בורג קטן במערכת גדולה, רקובה ומעוותת מיסודה, אשר עושה בהם ובכולנו שימוש ציני בלבד. מעבר לכך, אני גם לא רוצה להטיח האשמות בנוגע לרמה של התוכנית; למרות שעל זו לא הייתי מעניקה ממילא מחמאות רבות, היא בכל זאת לא העניין בעיניי. מה שהוא כן העניין, זה המסר שהתוכנית מעבירה לצופייה.

בתוכנית גבר אחד (הלא הוא הרווק) ונשים רבות (הלא הן המתחרות על ליבו). אי הסימטריה המגדרית הזו משעתקת תודעה פטריארכלית; תודעה לפיה המבנה החברתי הטבעי הוא כזה בו הגבר במרכז כאשר כל הקשרים הבין אישיים בין הנשים מתווכים דרכו. בתוכנית, דודו אהרון הוא החוט היחיד המקשר בין הנשים לבין עצמם; עליו השיחות, הדיונים, הוויכוחים, הוא מהות הקשר שלהן. אך יותר משהוא קושר אותן זו לזו, הוא זה המהווה חוצץ ביניהן; ריבים, סכסוכים ותככים אין ספור, זאת ועוד כחלק מהמלחמה על ה"אחד" (אנחנו, מצדנו, רבות).

כך מצליחים יוצרי התוכנית להציג תמונת מציאות מעוותת בה העולם הוא מעין אמבטיית בוץ עצומה בה כולנו נחלמות זו בזו, תוך שימוש בוטה במיניות שלנו, על מנת להשיג את זכר האלפא שיגאל אותנו מייסורינו, ייבחר בנו, יפרה אותנו. במאבק למציאת כל אחת ואחת את הדודו שלה, כל האמצעים כשרים: חשיפת שיניים, חידוד ציפורניים ויאללה- קאט פייט המוני.

מונולוגים מהשחלה תמונה 2

במשך כל ההיסטוריה האנושית, בצל הפטריארכיה ותחת שלטון ההגמוניה הגברית, היחסים הבין אישיים של נשים בינן לבין עצמן זכו להתעלמות ודחיקה אל מחוץ לתודעה. היחסים הסבוכים ומלאי העומק של אם ובתה, הקשר האמיץ הנקשר בין אחיות, החברות הנרקמת בין שתי זרות ואף היחסים האינטימיים בין שתי נשים המצאו זו את זו, כל אלה הורחקו מעינינו והפכו אותנו למופרדות זו מזו ועל כן גם כנמשלות ביתר קלות. בנאום 'כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון' אמרה אודרי לורד, סופרת ומשוררת פמיניסטית לסבית שחורה:

בשביל נשים, הצורך והתשוקה להזין אחת את השנייה אינו פתולוגי אלא גואל, ורעיון זה קיים בתוך הידיעה שכוחנו האמיתי מתגלה מחדש. זהו הקשר האמיתי שהעולם הפטריארכלי כל כך ירא ממנו.

הקשרים הבין-אישיים, החבריים, בין נשים לבין עצמן, הם מן האבידות הקשות שנכפו על נשים במהלך ההיסטוריה. עם זאת, אלו גם מן האמצעים החזקים והחשובים בהן נשים יכולות לפעול על מנת לנכס לעצמן את הכוח על חייהן. על אלה, אני מאמינה, ראוי להילחם ולמחות, זאת משום שאותם קשרים מחזקים, מלאי חשיבות ובעלי ערך בלתי נדלה הינם מן האקטים הפמיניסטיים בעלי ההשפעה והחשיבות הגדולים ביותר. אז הנה שוב הגענו לאותה נקודה, ועכשיו ידיי כבולות מלהגיד משהו שאינו נאמר בעבר; לא סתם אמרו שהאישי הוא פוליטי.

_________________________________________________________________________________________________

תוספת למעמיקות ולמעמיקים: נשאלתי מדוע אני מוחה על פורמט התוכנית 'הרווק' ולעומת זאת מתעלמת מהתוכנית 'הרווקה' (ובגרסתה הישראלית- 'קחי אותי שרון'). במבט ראשון נדמה כי זוהי ביקורת עניינית, אך בבחינה מדוקדקת יותר שלה ניתן לראות כי זאת חוטאת בחוסר הקשר. בעוד התוכנית 'הרווק' מאששת הבניות חברתיות מגדריות, התוכנית 'הרווקה' כמעט, ובאופן שעלול אומנם להיות יחסי וחלקי אך עדיין קיים, חותרת תחתיהם. ההיפוך המגדרי המוצג בה הופך אותה למרעננת, בעוד שמן המסרים בתוכנית 'הרווק' כבר מאסנו.

מודעות פרסומת

דואר ישראל מציג: איך לגעת באישה (המדריך לגבר)

לדואר ישראל כרטיס אשראי חדש.

לכבוד השקת המוצר וכיאה לחגיגה כמות זו, הוחלט בדואר ישראל לצאת עם פרסומת חדשה, קומית וקלילה בכיכובם של לא אחרים מאשר אלי ומריאנו. בגרסתה הראשונה מוצגת בפרסומת קשישה אשר נשדדת על ידי גבר איטלקי. השודד דורש מזומן, האישה בתגובה דורשת חיפוש גופני; "יותר למטה, סע סע, יש לך עוד" היא מורה תוך כדי התענגות ומוסיפה "שנים שלא שדדו אותי ככה". הרשות השנייה לשידור דרשה לצנזר את הפרסומת, ומה שנותר ממנה זה (בעצם אותו הדבר), רק שבמקום בקשת האישה נותרו אנחות וקולות התענגות בלבד.

על מנת שלא יגידו חלילה שאין לי חוש הומור, אני קודם כל רוצה לברך את דואר ישראל על הפרסומת. היא באמת מאוד מצחיקה. זאת אומרת- אישה, אלימות, הנאה, מין; מי אתם אנשי השיווק המבריקים שעומדים מאחורי יצירה שכזו? אם אפשר, הייתי רוצה להציע לחבורת כרישים שכמותכם רעיון. אני ממליצה שבפרסומת הבאה יהיה יותר סאדו-מאזו. מצחיק, נכון?

ולאחר הפרגונים, חשוב לציין כי זוהי לא הדוגמא הראשונה, השנייה או האלף לצורה שבה התקשורת מנרמלת אלימות של גברים כלפי נשים, וזו גם ככל הנראה לא תהיה האחרונה. ולמרות זאת, אני מרגישה אחריות אישית כלפי יוצרי הפרסומת הספציפית הזאת, ואשמח לבאר מושג שהם אולי שמעו עליו לפני המכונה 'תרבות האונס'.

תרבות האונס משמעה תרבות המעודדת הטרדות מיניות ואלימות מינית כלפי נשים. זוהי תרבות בה גוף האישה הינו רכוש הציבור ובה כל אדם רשאי לעשות בו כל החפץ בליבו. דרך יעילה במיוחד לשימור, הנכחת והגברת תרבות זו היא בעזרת הפיכת האישה, קורבן האלימות המינית, לכזו המתענגת מהאקט האלים.

פה מתחילים סיפורי האהבה הגדולים ביותר: מבטים סוטים, קריאות משפילות (ראו מקרה את אחלה כוסית- גבי אשכנזי gone wild), נגיעות חפוזות ואף הרבה יותר גרוע מכך, הכל מפאת ולמען רצון האישה. היא רוצה את זה, היא פשוט לא יודעת את זה עדיין. [עוד פעם אישה חלשה מותקפת, עוד פעם גניחות, עוד פעם "כן תמשיך אדוני השודד"; מרגע שניתן להבחין באלמנטים המשותפים הן לסרטי פורנו קשה והן לפרסומת לחברה ממשלתית, אני כבר מתחילה לדאוג]

אני רוצה להזכיר לאחראים על הפרסומת המביישת הזו את האחריות הציבורית המונחת על כתפיהם; יותר משהתרבות יוצרת את התקשורת, התקשורת יוצרת את התרבות. ואתם, אנשי ונשות התקשורת, הם אלה שיש להם השפעה עצומה על החברה בה אנו חיים. מתוקף סמכות זו, אני מציעה שתיקחו את עצמכם בידיים ותפסיקו לשווק לי את הסטיות האלימות הפסבדו-קומיות שלכם. תודה.

(אבל את האמת, אפשר אולי גם קצת לסלוח על הפרסומת הזו. הרי יש בה קצת מן האמת. זאת אומרת, יש בנות שנהנות מאונס. לא?)